כל כמה שמנסים לגרום לנו לחשוב שאני והוא או היא זה לא אותו דבר, אני רוצה שלקבוע חד משמעית: זה לא נכון!!!
כולנו, בגדול, אותו הדבר: הצבע שונה, המיקום על פני הגלובוס אחר, האל-אם קיים בלב- שמות שונים לו,  המצב הכלכלי משפיע, ועוד איך משפיע, על הנראות שלנו בעולם, אבל מעבר לדברים החיצוניים האלו כולנו רוצים לחיות, פשוט לחיות בשקט ובעיקר לאפשר לילדינו חיים טובים יותר ממה שיש לנו. זאת המסקנה ה"מהפכנית"  שהחלה מקננת בי לאחרונה.

נסעתי לחופשה בספרד, בהרי הפירנאים. נופים פראים עוצרי נשימה, כפרים קטנים ציוריים, איכרים המגדלים עיזים יפיפיות - ותודו שזה די מוזר להתלהב מיופיין של העיזים-
פרות דשנות וסוסים מרהיבים. המון המון מים זורמים בנהרות אדירים ומפלים שוצפים וכל הזמן אני חושבת "לו רק מעט מזה היה מרווה את ארצינו חרוכת החמסין והיובש"... ונהיית ירוקה מכל הירק והעצים המשתקפים בעיני וירוקה מהסיבובים בעליות האינסופיות של ההרים הגבוהים, הירוקים, וירוקה מקינאה.



ובכפרים הקטנים והציוריים האלו חיים בני אדם, רובם עוסקים באירוח ובתיירות ומיקצתם כמסורת אמותיהם חקלאים. לא רבים מתגוררים דרך קבע בגובה הזה, שבחורף מתכסה שכבת שלג עבה ויציבה, קור עז ומיעוט תיירים, אבל המקומיים נדיבים ופתוחים לשיחה. 

מנהל המלון ששהינו בו ב- Espot שבקטלונייה, סיפר לי שעד שנולד ילדם, הם הרגישו טוב כשחיו בעיר גדולה ושוקקת חיים. התוספת המשפחתית העצימה את הצורך בפרנסה והוא מצא עצמו מגיע בלילות לאחר שהפעוט נרדם ויוצא טרם השכמה. ואני בליבי אומרת "כמה מוכרת התמונה?!" עוד סיפר שכשגדל הילד מעט הם הרגישו שהחומרים וההתנהגויות האנושיות אליהם הוא נחשף בעיר אינם לטעמם והחליטו שעדיף לנהל ביחד מלון בכפר קטן ונידח, כשהילד מתנהל בינהם ובין אורחי המלון, מאשר לתת לו לגדול חשוף לאלימות, סמים ואלכוהול. השעה היתה קרוב לחצות, הבחור עדיין עמד ודיבר איתי בדלפק הקבלה ורעייתו הכינה את חדר האוכל לארוחת הבוקר של אורחי המלון. ציינתי שהעבודה רבה ומאוחרת להם והוא אמר שכאן הוא לפחות מרגיש חלק ממשפחתו הקטנה, מחיי ילדו. אמר ועיניו נצצו בגאווה.
בהמשך הגענו ל Figueres העיר בה נולד, חיי ונקבר האמן הסוראליסט סלבדור דאלי. אחרי סיור במוזאון שהקים לעצמו עוד בימי חייו ובו הוא קבור, העמוס בעבודותיו עם איזכור מפתיע לישראל בצורת סידרת רישומים הנקראת "Aliya" יצאנו מורעבים. חווייה טראומטית במסעדה הקרובה למוזאון שהיו מעורבים  בה: אוכל מיושן ודוחה ושתי נשים רעבות עד מאוד, הובילה אותנו- אחרי חיפוש קצר- לקרפרייה, מסעדה המבוססת על קרפ צרפתי במגוון מילויים, וממוקמת בסימטה צדדית אך קרובה למוזיאון Creperie Bretonne שמה.

המסעדה, בנוייה כולה מסביב אוטובוס ישן, מקושט ומצוייר , המהווה את מטבחה הפתוח לעין כל. מסביב פריטי ריהוט מפלסטיק צבעוני,  ברוח שנות השבעים, גופי תאורה עשויים מבקבוקי זכוכית ממוחזרים, ואלמנטים של מחווה למנוח דאלי ואמנותו הסוראליסטית.  שילוב מושלם של קונספט יחודי וביצוע מדליק [תמונות בגלרייה]. 

הקרפים עצמם היו ניפלאים וחוסלו ביסודיות ובשיתופיות מלאה, קודם המלוח ואחריו המתוק, כשהם מלווים בגניחות עונג ובטעם עז של "עוד". מעיון בתפריט התברר שהכל אורגני כאן ונעשה יום יום מחומרים טריים.

כתיירת אמיתית, על בטן רגועה, נגשתי לצלם את המקום מכל זוית אפשרית  ותוך כדי כך פתחתי בשיחה עם הבחור הצנוע שעקב אחרינו מהצד והתברר כבעל הבית. "זה מדהים!" אמרתי לו בצרפתית אחרי שהבנתי שזו שפת האם שלו, "בוא נפתח סניף אצלנו, בישראל".  הוא חייך חיוך רחב וענה "בתל-אביב, ירושלים, חיפה או כרמיאל?" התברר כי סבו וסבתו של ג'אן-דויד אלבז הגרו מאלג'יריה לישראל וחיו בכרמיאל ואילו הוריו בחרו לחיות בדרום צרפת והוא, ג'אן, התגלגל בעקבות החיים והפרנסה לספרד, לעירו של דאלי.

לא קל לחיות היום בספרד, הוא אמר, הכלכלה בצרות. רעיון הקרפרייה עם האוטובוס בליבה שייך לבחור צרפתי מברטון והוא גם שעיצב את שבעת הסניפים, כל  אחד שונה אבל האוטובוס משותף לכולם. בקרפרייה  הזו שותף ג'אן-דויד  והיא מקרטעת וסובלת ממיעוט לקוחות. "הם יוצאים מהמוזאון ישר לידיהם של המסעדנים הסמוכים, כמוכם" הוא אמר, "ואנחנו חבויים קצת בסימטה." והוסיף, "יש לי ילדים בבית, הייתי רוצה לאפשר להם חינוך טוב, את באמת חושבת שבישראל יש סיכוי לעסק כזה?"

ביומיים האחרונים של החופשה היינו בברצלונה. קיבלתי מתנה נפלאה ששלחה אותי לטיפול מסג' משומן היטב בזרועותיו של בחור אמריקאי החי כבר 11 שנים בברצלונה, ספרד. Slade Suiter המכונה גם סטיבן,  נשוי לספרדייה. הם חיו שנים רבות בארה"ב אבל כשנולד בנם החליטו לחזור לחיות בספרד כדי לאפשר לו חינוך טוב יותר וסבא וסבתא קרובים. בשנים האחרונות הוא עסוק בחיפוש אותנטיות בחיו ובחיינו.

סטיבן טוען שחיינו עטופים בשקרים שסיפרו לנו, שאימצנו לבד או שיצרנו כדי להגן על עצמינו ממפגש פקוח עיניים עם האחר. בתחנת הרדיו שלו ברשת, הוא מראיין אנשים עם סיפורי חיים המיצגים, בעיניו, את חיפוש האותנטיות. את הספר שכתב Get off Your High Hourse and Walk מלווה אותה אזהרה המופיעה על גבי חפיסות הסגריות, בשינוי קל:
"Reading the contents of this book may prove hermful to your LIES".

כששמע על מפגשי "פריחה" הוא סיפר לי בהתרגשות שראיונות הרדיו שלו, עם אנשים מכל רחבי העולם, הובילו אותו לראיון עם  Raghda El-Halawany פעילת שלום מצרייה המעורבת באירגון  Master Peace . האירגון מאמין בפתרון קונפליקטים עולמיים דרך אמנות ומוסיקה ומתכנן קונצרט ענק ביום השלום העולמי 21.9.2014 למרגלות הפירמידות במצרים. בקונצרט יופיעו יוצרים ומובילי תהליכים מכל אזורי הקונפליקטים בעולם ויש בו כוונה ליצור דד-ליין לשלום עולמי.  אין אפשרות לרכוש כרטיסים למופע זה. כדי לקבל כרטיסים, יש לעשות מעשה אקטיבי, קטן כגדול, לקידום השלום.  

בדרך הביתה, מול עיתוני סוף השבוע, חזרו מחשבותי לסוגיית הפליטים מאריתראה וסודן. הפייסבוק שלי היה מלא בסיפורי הגירוש "מרצון" שהתגלגל פה בשבוע בו נשמתי אויר צלול וקריר בהרי הפירנאים בספרד. הנופים שליוו אותי העלו בי שוב ושוב את תמונת הסיום של "צלילי המוסיקה". אותה תמונה בה מגיעה המשפחה הנמלטת מאוסטרייה הנצית לגבול  שוויץ ונושמת לרווחה את אויר החופש. מה שביקש קפטן פון טראפ לילדיו ולארצו, מבקשים אנשים בכל העולם, לבנים או שחורים. כמה דברים פשוטים שמשמחים אותנו, הרים שחיים עם צלילי המוסיקה, שהאופק ישאר פתוח והחיים יהיו קצת יותר טובים.