כשאנו עורכים סדר בביתנו, אני מנסה לבחור לערב החג נושא מוביל, סוג של תמה מרכזית. רעיון שאימצתי כשלמדתי אי אז לפני עשור ב"תהודה", תכנית שהייתה בית מדרש יהודי-חברתי.

אנחנו, החילונים, המקיימים את מצוות "ליל הסדר", טובעים בשלל החומרים שההגדה מביאה ובשפתה המורכבת. תמה מרכזית עוזרת במיון אותם חלקים שיוקראו ובעיקר מאפשרת לשחרר את אלו שאפשר הפעם לעבור את החג בלעדייהם. 
והשנה?

לקום לנצחון של נטע ברזילי מרגש אותי עד דמעות, ולא כביטוי. הביצוע אתמול היה מעולה. בתוך השיממון והצפוי באה בחורה צעירה שהזכירה לי את כל השנים בהם הרגשתי "שמנה",

אוהבת אותה! מהרגע הראשון שעיני נעצרה על המסך שהיה מלא בנוכחותה הפורצת הבנתי שיש פה אשה צעירה שהולכת עם האמת שלה, עם התשוקות והאהבות שלה. אשה צעירה שלא מפחדת ממה יגידו ואיך תתפס ובעיקר מוכשרתתת באופן בלתי סביר בעליל. זו לא חייבת להיות המוסיקה שאני אוהבת וגם לא סגנון הלבוש [למרות שחלק מתכשיטי הקליפ הם של ידידי האהוב גיא גיל] ונכון שהשיר באנגלית, אבל נטע עושה פה מה שהיא יודעת לעשות בכל הרבדים שקליפ מוזיקלי מציג: היא שרה, היא מנגנת [לופר? וואט דה פאק איז לופר??], היא רוקדת, היא מארחת נשים צעירות ומוכשרות [כולל הרקדנית הנפלאה מהראליטי המקביל] והיא סקסית וחצופה וממזרתה ובוטה ועדינה וחזקה ושברירית ואף אחד, באמת אף אחד לא יקרא לה "בובה"!
שאפו נטע! ובהצלחה!!!

ב - 31/12/2014 לא נרשמה מסיבה! היינו בעיצומן של הכנות לבת-מצווה שכבתית שנקבעה לערב שלמחרת, מחשבות על אפשרות מעבר לתל-אביב ובעיקר סבבו חיינו סביב מחלתו של חמי האהוב שהלך לעשות עסקים בעולם אחר בדיוק 13 ימים אחר כך.

ביקורת ספרות איננה סוגה חביבה עלי. אני מהג'נר שמעדיפה המלצות אישיות ואם אפשר בלי ספויילרים. לא ממש אכפת לי על מה הספר כל עוד הוא קריא וטוב ז"א שואב אותי לתוכו ללא יכולת חילוץ. אם זאת ולמען השקיפות, רוב הסיכויים שכשבועיים אחרי שאסיים אותו, תהליך שלוקח לי בדרך כלל המון זמן, אשכח את רוב פרטיו מלבד אלו שמרקרתי בצהוב בעותק שרכשתי. הטיעונים שלי נגד הביקורות נובעים מכך שבמקרים רבים , במיוחד אם הספר טוב, יתאמץ המבקר/ת להתעלות בכתיבתו על הסופר/ת מאמץ שיביא לכתיבה ארוכה ומפולפלת מאוד, שתפרוס לפני את העלילה כפי שהם ראו אותה ולא תיתן לי להתענג על המשחק המקדים.

"תגידו, למשפחה נולדים או בוחרים?" שאלתי את הילדים שישבו למרגלות הבמה. 
"נולדים!" אמרו רובם בבטחון... "בוחרים?!" אמר אחד מהוסס... "אולי גם וגם?" אמרה השלישית.
"ומה אתם חושבים?" שאלתי את עשרות הבוגרים שישבו מסביב.
מבוכה מסויימת השתררה בקהל.
כל חיינו לימדו אותנו ש"משפחה לא בוחרים!!!" וסימני הקריאה היו ברורים והחלטיים, אבל איך מחברים את האמירה הזאת עם תשעים צאצאים של שלוש נשים שבחרו להפוך למשפחה אחת?

 היום שרפתי טוסטים. שתי פרוסות החלה שפרסתי לי נכנסו לטוסטר אובן ויצאו ממנו מפויחות היישר לפח האשפה. אפילו האופציה לגרד את השכבה השרופה, כמו שמגרדים קשקשי דג מעורו, לא עמדה כאן. לפח וחסל.  

היום ה' בתמוז, הוא יום השנה ה- 21 לפטירתו של אבי שעזב אותנו באופן פתאומי בהיותו בן 56 שנה בלבד. זה קורה לא מעט שמתים ככה פתאום ואין הרבה נחמה במצבים האלו חוץ מהזמן שחולף ומרכך קצת את הזיכרון ומקל מעט את הגעגוע. עיקר הגעגוע הוא זה למגע, לחיבוק, לנוכחות הפיזית, כי במקום של הרוח הוא תמיד קיים ונמצא.  

אבל לא זה מה שרציתי לספר...
כי אבא שלי, אחרי מותו, נתן לנו מתנה, מתנה ששנים רבות חלקתי אותה רק עם מעט מאוד אנשים, כאלו שהרגשתי שזקוקים לנחמה הזאת ועד היום אני לא יודעת עד כמה באמת הם מצאו נחמה בספור הלא יאומן הזה וגם התביישתי קצת..

על סיפו של ערב חג, כשהשולחן הארוך כבר עומד ערוך חלקית והמטבח מלא עדיין בכלי בישול המשוועים לשוטף, אני מתפנה לרגע כדי לאחל 'חג שמח', אמיתי ומכל הלב, ולשתף בכמה מחשבות שבין חול לקודש. זו השנה השלישית ברציפות שליל הסדר נערך אצלנו. מי שמכיר אותי יודע שהעניין עצמו בא לי בקלות יחסית ואיננו מלווה בלחץ או בלבול אלא שמשהו אחר מחלחל ולא מרפה, האחריות.

יש סיפורים שנכון להתחיל אותם דווקא מהסוף! וככה זה הולך:
אתמול בערב, עשרים גברים חסונים ניקו לי את הבית! כמו פעם, עם הרבה הרבה מים!
יתרה מכך, כל העניין קרה במהלך מפגש גברים בנושא התפתחות המצ'ו הישראלי!
מעשה שהיה כך היה: