בתחילת יוני בצעד אמיץ וחכם של בני שמונים, עזבו הורי, שוש והלל תלמי, את מושב בלפוריה ועברו לדיור מוגן. אלו מילות הפרידה שהקראתי באירוע הפרידה במועדון הישוב שהמה מחברי הישוב ובני המשפחה שלנו -

" איש ואישה, ללא הורים בסביבה, ללא משפחה, ללא תמיכה כלכלית.
האיש מאלג'ריה, האישה מצרפת, "עושים עליה" כל אחד בנפרד.

שינו להם את השמות - ראול הפך הלל, ורוז הפכה שושנה, צעירים ויפים, צעירים ואידאליסטים: בחרו בחיי שותפות, בחרו בסוצאליזים, בחרו בחיי קיבוץ.

לאישה היה פטיפון ולאיש, כך הסתבר לה, היה אוסף תקליטים. איש ואישה, אישה עם איש. אהבה.

ביקשו להתחתן. הקיבוץ אמר "חכו לתורכם!", וכך הם חיכו לעוד זוגות כדי להינשא והבטן התופחת שלה, זאת אומרת אני, אילצה את הקיבוץ לחתנם בנפרד.

חתונה. רק הם. ללא הוריהם, רק עם דודים וקרובים שאומצו בארץ וקומץ חברים שילוו אותם, אותנו, כל החיים.   
איש עם אישה, אישה עם איש. קיבוץ ובטן תופחת. ממתינים.

איש ואישה ותינוקת בלונדינית, שלא נראתה שייכת למי מהם.

איש ואישה ותינוקת אחת וקיבוץ שניסה להכתיב להם יותר מדי דברים ובעיקר... שותפות בתינוקת או בשפה ההיא "לינה משותפת". והיה שם קושי והגיע המרד.

ארזו התינוקת ומעט חפצים. איש ואישה ותינוקת, ללא משאבים גרים בבית בכרמיאל ב"מדורגים". איש ואישה ותינוקת ומלחמה של שישה ימים.

עברו שלוש שנים. האיש מצא עבודה כפרדסן במושב קטן...קטן. אישה עם איש ותינוקת עברו לגור בבית יפה בעמק עם עץ פקן ושסק גם. והיה להם טוב, והמשפחה התרחבה. והכפר שמח. הבו לנו עוד ילדים!

איש ואישה וילדה ותינוק מתחת לעץ השסק למדו להנות ולחיות. והיה להם טוב והבטן שוב תפחה אך הפעם הייתה שם הפתעה. אישה עם ילדה וילד קטן הביאה לעולם בבוקר שבת שניים בנים יפים.... כה יפים!

ואז, הגיע המלחמה הרעה... האיש בצבא, האישה עם נערה צעירה ושלושה די קטנים רצים למקלט בבגדים תחתונים. ומזל שהייתה השכנה! ימים קשים. ימים של חרדה. עד שחזרה השיגרה...

איש ואישה, נערה ושלושה בנים ונהיה קצת צפוף מתחת עץ הפקאן ובתוך הבית שהיה די קטן. ובנו להם בית, חדש ומודרני ורחב ידיים שיוכל להכיל את כלללל השישה. ארזו את כולנו ועברו. לא רחוק, עדיין בכפר למה שנראה אז "ארמון מפואר". זוג, נערה ועלם ושני ברדקיסטים ולכולם יש מקום.

בבית ההוא ידע הזוג הרבה ימים שמחים. ילדים שגדלים עם הרבה חברים והופכים חיילים וצעירים שמן הקן פורחים. שכנים שנכנסים לקפה, חגים עם חברי משפחה שמתכנסים. ביקורי ההורים, סבים, שהגיעו ממרחקים. ימים מלאים באור.

הבית טבל בגינת פרא מרהיבה, בשלל פסלים ויצירה של האיש ובניחוחות מטעמים ממטבחה של האישה. האש עבד קשה והאשה עבדה הרב וקשה. החינוך היה נוקשה, כולם  לקחו חלק במעמסה. כלכלת הבית נוהלה בקפידה ולאיש לא חסר דבר.

היה זה בית מלא באהבה. בית טוב.

עוד שנים עברו. האיש והאישה מעט התבגרו. עכשיו הילדים באו עם בן ובנות הזוג, והנכדים והנכדות המתרבים, ממלאים את הלב והנפש בריגושים.

והזוג, אישה ואיש, מטיילים בארץ ובעולם והבית שלהם, שבנו, מילאו ואהבו, גדול מדי עבורם. הקירות שותקים ומתחילה לחדור קרירות מבין סדקי הבדידות.

אישה ואיש מתחילים במסע חדש למצוא את המקום הנכון לפרק הבא!

מול פארק של חיות, ומעל פארק של דשאים מצאו התחלה לחיים חדשים. שוב ארזו... הפעם, רק חפצים מועטים. רק מה שבאמת צריכים. מצאו ועברו לבית מלא באנשים כמותם, בית מלא בפעילות ועניין. שוקק חיים ומעש. בית נעים ושמח וטוב. בית חדש!

פרידה היא תהליך לא קל ולא פשוט. כמו בלידה גם כאן צריך לחתוך את החוט. ואולי בעצם לא לחתוך באמת אלא למתוח אותו בין בלפוריה והשדות ל"בית אילדן" שבקריות.

איש ואישה, אישה עם איש לקחו מספיק כסאות, צלחות וכוסות גם לאורחים להגיש.    
המרחק לא גדול והקשר קיים. והכתובת בוייז היא פשוט "בית בלב - בית אילדן".  
אישה עם איש, בני 160 ביחד, נפרדים היום כאן ועושים ספירת מלאי משמחת. ימיהם בבלפוריה מנו -

50 שנות חיים
2 בתים
4 ילדים
12 נכדים
0 נינים...בנתיים
לא מעט חברים,
וספסל אחד, ירוק,
מול שדות של ארטישוק -    שראה הרבה ארוחות ושמחות וחברים ומשפחות.
היו שלום ובואו לבקר."


שוש והלל יקרים,
כאשר חשבתי מה אני רוצה לומר לכם הערב, המילה שעלתה בי מיד הייתה- תודה.
תודה על כל הדברים הטובים והיפים שהבאתם לחיינו- לחיי המשפחה שלנו.

כשהגענו לבלפוריה ומהר מאד נעשנו הורים צעירים, היו כאן מעטים בני גילנו ומעטים עוד יותר בני גילה של עדית. עדית הייתה בייביסיטר של אלה ומצאה בביתנו מקום שהיה בו תחליף כל שהוא לחברה צעירה. בהתחלה זה לא היה כל כך ברור לך, שוש, החברות האחרת הזו, אך מהר מאד יצאת בהכרזה, בדרכך הישירה והחדה: "אם אי אפשר נגדם- נצטרף אליהם". אבל- הצירוף היה בכיוון ההפוך. הפעם הייתם אתם, שוש והלל שהכנסתם אותנו לביתכם ולמשפחתכם. קבלתם אותנו אליכם, ממש כחלק מהמשפחה. המשפחה הגרעינית והמשפחה המורחבת.

תודה על הבית הפתוח בכל עת, בימים רגילים ובימים חגיגיים. הוספתם לחיינו ממדים שלא הכרנו. מאכלי גורמה של ממש, מי שמע אצלנו על ארטישוקים ממולאים? ובכלל- איך מנקים את הארטישוק ומשאירים לו את הלב? הכרנו דרככם תרבות אלג'יראית של שימחה והתלהבות שלא הכרנו כמותם בחגים ובסתם מפגשים משפחתיים שלכם. חבורת גברים שנראים כולם כמו הלל ושרים בקולי קולות מלווים במחיאות כפיים- אצלנו היו הרבה יותר מאופקים...למדנו, ובעיקר אני, התארגנות פרקטית מופלאה משוש- אלופת האירגון, החל מסדור ארון הבגדים בלי לבזבז זמן על מה שלא ממש נחוץ ועבור להכנת צנצנות ענק של מלפפונים וכרוב בחומץ שבנותי עדיין מתגעגעות אליהם.

תודה על כל הדברים הטובים שבהם צוידנו בכל פעם שיצאנו מפתח הדלת, הריבות, הארטישוקים, חוברות האמנות וכל דבר אחר שנראה לכם שישמח אותנו.

במשך השנים המשפחות הגרעיניות התרחבו, החיים התמלאו והזמן התקצר, ולא תמיד זכרנו להגיע ולבקרכם, אך בכל הזדמנות בה נפגשנו- הרגשנו כמשפחה. מאז שנכנסתם לחיינו ובעיקר- ללבבותינו אתם שם באהבה גדולה.

תודה לכם על ה-כל, אני יודעת שהאהבה אליכם תמיד תהיה, ואני מאחלת לנו שנצליח להתראות עוד יותר ממה שהצלחנו בשנים האחרונות.ומה נאחל לכם? אוהבים אתכם מאד, להתראות!
לילך דובנוב


אורי תלמי, הבת של אורן אחי הקטן, מברכת בשם הנכדים -

*בגלריה תמונות מאירוע הפרידה המרגש