לאבא שלי יש את הגינה הכי מקסימה שאני מכירה. טוב, יש גם את הגינה המדהימה ב- Giverny שבצרפת בבית של האמן  Monet אלא שהגינה ההיא מתוחזקת על ידי כ-30 גננים...ואצל אבא שלי, במושב שבעמק יזרעאל, רק שתי ידיו המחוספסות ממגע האדמה והמון דמיון ואהבה יוצרים את הקסם...

אבא שלי היה הפרדסן של המושב במשך שנים רבות עד שמישהו החליט לעשות לו טובה ולהחליפו. המהלך הזה הביא אותו לעבודה במשתלה ואחר כך לניהול משתלת מכירה לצמחים במשך כמה שנים.

אבא שלי הוא גם איש ספר ופסל אמן של חומרי מיחזור. ממה שאנשים אחרים משליכים לפח, גורסים זורקים וממלאים מכולות ירוקות, הוא מגלף בנחת וסבלנות מובילים, תמונות קולאג' לקיר ופסלים קינטיים.
אבל על זה, בפוסט אחר.

האיזכור בא כדי לרמז שהגינה זרועה במחרוזות בקבוקי אקטימל, שרשראות של אבנים, פרצופים מפוסלים מלבני איטונג - רובם מעין פורטרט עצמי של האמן- ופעמוני רוח מחומרים לא צפויים.

בגינה של אבא שלי  אין צמחים יחודיים ובעצם היא הכי ארצישראלית שיש: חוטמית, גרניום, סוקולנטים, חרציות, אירוסים, גפנים ועצי פרי.

אין בה תכנון מוקדם של שתילה לפי גבהים, צבעים או תואי שטח כמקובל בעיצוב גינות היום. אין לה "תכנית עיסקית"  אבל יש בה המון תכניות קדימה...בכל פינה יש שתילים רכים שמונבטים או מושרשים, יחורים שמוכנים למצוא את מקומם,
את הפינה שלהם או להתרם בנדיבות לדור ההמשך ולאורחים.                                                                                








הגינה הזו מזכירה את התאורים בספר "סוד הגן הנעלם"  או הארמון הרדום של "היפיפיה הנמה". יש בה פינות ניסתרות ומעברים סבוכים. יש בה פרחים מלבלבים בין צימחי תבלין מגוונים, יש בה עצי פרי לרוב שרוגים זה בזה, רב בה הנגלה ורב עוד יותר הניסתר.


                   

בשנים מאז יצא אבי לפנסייה הפך הגן לאקולוגי. כל הגזם נאסף ונערם למיצבור, שיוכן ממנו קומפוסט, לדישון הגינה.