תמונה אחת במצגת "תמונת השבוע של צלמי הארץ" המתחלפים במקצב אחיד מול עיני הקורא, תפסה את עיני ולא הרפתה ממני. הקלישאה האומרת שתמונה שווה ים של מילים יש בה מן האמת אבל לפעמים נדמה לי שאותה תמונה שיכולה לעבור ללא הדגש מיוחד אצל אחדים, אם אוסיף לה את מבול המילים שגאה בי, אולי תיטען במשמעות נוספת...

ביום הראשון למבצע עמוד ענן, 15.11.2012, פגעה רקטה בבית דירות בקרית מלאכי וגבתה את חייה של מירה שארף. אשה צעירה בת 27 בסה"כ, אם לשלושה ילדים. מירה שארף הייתה אישה מאמינה, גדלה והתחנכה בחסידות סדיגוראומאז נישואיה שימשה כשליחת חב"ד בניו-דלהי והאמינה באל. בהארץ נכתב:

"בית חב"ד בדלהי הוא אחד הגדולים והבולטים המשתייכים לפלג הלא-רשמי של חב"ד, הפלג המשיחי, שיש לו נציגות גדולה גם בישראל. מרבית השליחים בהודו משתייכים לקבוצה זו, ואחת מהם, רחל, הנמצאת בפונה, סיפרה על קבוצה מגובשת של נשים שבשל המרחק ביניהן שומרות על קשר הדוק באמצעות הרשתות החברתיות. רחל סיפרה בראיון טלפוני ל"הארץ", מפונה, על שמוליק שארף שהחל בפעילות בבית חב"ד כבר כרווק, לפני יותר משמונה שנים, כעוזר לשליח בניו דלהי. לאחר נישואיו למירה קיבל את תפקיד השליח הראשי בבירת הודו. "כשהתקרב לחתונה כולנו ידענו שהוא ייקח רק בחורה שתהיה מוכנה לחיות יחד אתו במיין בזאר", סיפרה רחל, "מבחינת מירה, זה לא היה לבוא כמו כלה נורמלית שרוצה להקים בית עם עציצים ועם מפה יפה. בית חב"ד במיין בזאר זה קודם כל בית ציבורי, אין טיפה של פרטיות לאורך כל היום. אין מטבח פרטי. זה מקום סואן עם פרות, ריקשות, שלוליות וביוב. מירה נתנה מעצמה לאחרים, וככה הם חיו מאז החתונה. מתוך האלפים שעברו אצלם, אני לא יודעת כמה אנשים חשבו על האשה הנעימה והחייכנית, איך היא גרה במקום הזה עם שלושת הילדים שלה". 

ואז באה התמונה הזו ועצרה את נשימתי:


גופתה עטויית התכריכים של מירה שארף, שהייתה בהריון מתקדם, מונחת בבית הלוויות כשסביבה "צבא"גברים בשחור. אינני באה לשפוט את בחירתה ודרך חייה של הבחורה הזו ונראה לי שיחסית לבנות גילה האחרות שגדלו במערכת מדירת נשים חונקת ומפלה הצליחה מירה להפתח לעולם הרחב ולעשות טוב, הרבה טוב, למטיילים ישראלים ויהודים בהודו. אך אינני יכולה שלא להזדעזע מההלאמה הבלתי ניסבלת של חבורת הגברים השחורים על מותה של אישה כמו גם על חייה. אותם גברים שלא נותנים לנשים לשבת אלא בחלק האחורי של האוטובוס, שלא נותנים לאישה להתפלל אלא בעזרת נשים, שיוצאים מהחדר עם אישה מעיזה לשיר, אותם גברים מנכסים  לעצמם גם את האינטימיות של מותה. בחייה היא לא הורשתה להסתובב בקירבתם אך במותה הם אלו שיקיפו כחומה את גופתה?!

במקום בו הייתה אמורה מירה שארף להיות מוקפת בחברות, בנשים, באמהות שיובילו אותה ויקוננו עליה בדרכה האחרונה. במקום בו נערכת הפרידה האחרונה מאישה שבתוך הטירוף של הודו יצרה רשת תקשורת עם חברות שליחות כמוה, בונדינג נשי תומך, גם במקום הזה נכנסו הגברים השחורים ברגל גסה וכמו נקרופילים הלאימו את גופתה, את הזכות לדבר בשיבחה, את הכבוד להספידה ולהפרד ממנה.