שמי נעמי טנהאוזר, אני אמנית ואוצרת, חיה ופועלת בירושלים. נשואה ואם ל 3  ילדים בגילאי 20, 25,24. כאשר הייתי בת 28, לאחר חוסר הצלחה להתחבר לתחום העיצוב הגרפי אותו למדתי, וחוסר הצלחה להביא ילדים לעולם, ביליתי עם בן זוגי, צחי קידר, כשנתיים בניו יורק. שם התחוור לי שאני אמנית.

כלומר, הבנתי שההוויה של "להיות אמנית" זה הדבר היחיד שאני יודעת לעשות. באותו הרגע גם החלו חיי להתארגן והצלחתי להביא ילדים לעולם, דבר שלא עלה בידי כל זמן שהייתי מבולבלת בתחום המקצועי.

כבר לפני התובנה הזו, עסקתי במוטיבים של נשים, נשיות, פמיניזם. בסוף לימודי עיצבתי כרזות המתנגדות לאלימות נגד נשים. כרזות אלו הובילו לפרויקט ארצי בנושא אלימות נגד נשים, אותו ריכזתי. כמו כן  התנדבתי במרכז לנשים מוכות והשתתפתי בהפגנות. כאשר התחלתי לצייר, הסתבר לי שהנושא של נקודת המבט הנשית הינו מהותי עבורי ולמעשה כבר קרוב ל30 שנה נשואות עבודותיי הן נשים וילדות. במשך כ 20 שנה היו אלה נשים אחרות - מהמגזרים החרדי והמוסלמי בירושלים (סיכמתי את הנושא בתערוכת "שיבולת" שהוצגה במשכן לאמנות בעין חרוד בשנת 2006) ואילו בשנים האחרונות אני מציירת את עצמי בגוף ראשון. אני רואה בתהליך אמנותי זה תהליך של הורדת קליפות והתחברות לעצמי. בשלב ראשון הייתי זקוקה לתיווך של נשים אחרות כדי לראות את עצמי, עכשיו אני מתבוננת בעצמי באופן ישיר.











מאפייני שולחן העבודה שלי
הצבע והצורה הם כלי המחקר העיקריים שלי. דרכם אני מבררת היכן אני נמצאת, מה מעסיק אותי. עבודותי עוסקות בהתבוננות עצמית, בחקר הגוף, במתח בינו לבין האריג המכסה אותו, וביחס בין צבע, מרקם וחושניות.  לצד זה הסתבר לי שיש לי גם צד שדורש ביטוי תיאורטי וחברתי יותר. צד שבו אני יכולה להמשיך ולברר את הנושאים המעסיקים אותי גם דרך יצירות של אמניות ואמנים אחרים. צד זה בא לידי ביטוי באוצרות.

בשנת 1994 הקמתי ביחד עם ריטה מנדס-פלור את גלריה "אנטיאה" לאמנות נשים בירושלים, ומאז אצרתי בה ומחוצה לה תערוכות רבות. בין היתר אצרתי תערוכה לזכרה של פמלה לוי, את תערוכת "שיער" בבית אמנים בירושלים, סדרת תערוכות "אמנית חונכת אמנית" בגלריה אנטיאה, ותערוכת "קליפות אדומות" בסדנת ההדפס בירושלים.  

מה הייתי רוצה שתדעו?
בימים אלה אני מבלה את מרבית זמני בסטודיו. יחד עם זה מסתבר לי שיש נושאים שאני לא יכולה לשתוק לגביהם. הדרת הנשים בירושלים היא נושא כזה. עד כה לא הייתה התיחסות כלשהי בשדה האמנות לתופעה וכך מצאתי את עצמי, כמעט בניגוד לרצוני, מרימה את הכפפה שהוטלה לפתחי ואצרתי תערוכה בנושא. זוהי למעשה התערוכה הראשונה בשדה האמנות המתייחסת לנושא בוער זה והרעיון העיקרי שעומד מאחורי התערוכה הוא להעלות את התופעה ואת השלכותיה על תחום האמנות למודעות. שוב, כמו תמיד, המפגש עם האמנים והבירור הרעיוני שעולה ממפגשים אלה מעשיר, מרתק וחווייתי. התערוכה "בת ציון" תיפתח ב 8.12.2012, ההזמנה מצורפת בגלריה.

מחוץ לשעות העבודה
מעבר לעבודה, שהיא מוקד חיי, אני כמובן גם אם. למרות שילדיי די גדולים - אורי 20, דנה 24, וקים 25 אני מגלה שההורות, גם בשלב זה, תובענית ודורשת לא מעט. כנראה שכדי להרגיע את שני התחומים הללו (האמנות וההורות) התחלתי לפני כ-10 שנים לתרגל מדיטציית ויפסנה, אותה אני מתרגלת יום יום במשך שעתיים. להרגשתי המדיטציה נותנת לי עוגן בחיים ומסדרת את חיי בהגיון ורוגע יחסי.


"הייתי אחוזת אימה כל רגע מחיי אבל מעולם לא הנחתי לכך להפריע לי לעשות אפילו דבר אחד שרציתי בו"
                                                                                                                                                           ג'ורג'יה או'קיף