תשמעו סיפור - 
הייתי בראשון לציון באיזה בוקר שישי. רחוקה ראש"לצ מאלון הגליל אבל מתגוררת שם אישה צעירה, בוגרת המכינה, שנפשי נקשרה בנפשה מה שמקצר את המרחק משמעותית. היה יום שימשי אחרי הגשם.

חבוקות, התהלכנו לנו במדרחוב המקומי שמורכב מדרוזים צפוניים מאוד [מג'דל שאמס] שמכרו עלי גפן, פיתה עם לבנה ומג'דרה, נשים מבוגרות וקשישות המוכרות מלאכת ידיים כמחרוזות שזורות וכעורות [לטעמי], סבונים שעוצבו כחיות ופרחים עם ריח עז וצבעים עזים לא פחות ובגדי תינוקות סרוגים מצמרים דוקרניים כמו פעם, וגם הרבה עולים ותיקים מברית המועצות שפותחים שולחן ומנסים למכור כל ואזה או מקטרת כעתיקות שוות ערך. 

בין הדוכנים הרבים, עמד גבר אחד צעיר ונאה, שלא נכנס לאף אחת מהקטגוריות שציינתי. התקרבתי. על שולחנו הוצגו, להפתעתי, אלבומי תמונות. בתוך כיסים שקופים תוייקו מקטעים מן ההסטוריה הארצישראלית מהשנים של טרום שלטונו המתמשך של המלך ביבי. הצילומים לפי החותמות בגבם השתייכו למיני צלמניות שהיו פעם נפוצות בארץ. 

היו שם לא מעט גברים שידעתי לנקוב בשמם וחלקית גם בתפקידיהם בעיצוב אופיה של המדינה, ואשה אחת שזיהיתי, גולדה מאיר כמובן. היו עוד כמה פנים של נשים באלבומים, שיד נעלמה כתבה בעיפרון את שמן בגב הצילום, אך לבושתי הרבה לא הכרתי אותן ולא היה לי שמץ מושג מה הן עשו שזיכה אותן בכניסה לאלבום ההסטוריה שלי, שלנו.

"אני רוצה את כל הנשים שבאלבום" הפטרתי לעבר המוכר המופתע, בהחלטה רגעית או אולי רגע מכונן, והוא שלף לי אחד אחד 4 צילומים בשחור לבן עליהם פניהן המוארות של שש נשים שעוד לא ידעתי עליהן דבר וחצי דבר, ארז בניילון מהוהה, גבה 100 שקלים חדשים [לא לירות או שקלים ישנים] ואני יצאתי לנערתי שפגשה בנתיים עם זוג חברים. 

בבית, עם כוס יין ביד, התחלתי במסע ההכרות עם הנשים שבתמונה. ככל שחקרתי יותר כך התרגשתי יותר מהנשים בתמונה, מהמנהיגות שהן היו, מהחשיבות הרבה שהייתה להן בישובשל פעם, ונעצבתי על כך ששמותיהן נבלעו בימים ובשעות שחלפו מאז לכתן. 


אז... למען ה She-History שלנו, ולציון יום האישה הבינלאומי , הרשו לי להכיר לכן כמה מהנשים מהתמונות שלי -

רבקה גוּבֶּר (1902 -1981) הייתה פעילה חברתית ואשת חינוך ישראלית, שכונתה בשם "אם הבנים" לאחר ששכלה את שני בניה, אפריים וצבי, במלחמת השחרור. היא חייתה בכפר ורבורג ויזמה והקימה ביחד עם בעלה מרדכי את כפר אחים הסמוך להנצחת בניה. עסקה בקליטת עלייה בחינוך וביזמות והייתה דמות מוכרת, ידועה ואהובה ביישוב. רבקה היתה גם כלת פרס ישראל תשל"ו (1976) על מפעל חייה בקליטת עלייה, ליותה את בגין לחתימת הסכם השלום עם מצריים וכך כתבה בסוף מכתבה לנשיא המצרי:

"הוד מעלתך, הנשיא סאדאת: שני בני נפלו במלחמה, כאחיך האהוב.   אנו יודעים כי מחיר המלחמה אינו מתחלק בשווה ואומלל הוא זה שעליו הושת החלק המר של המחיר הכבד הזה. אולם מחיר השלום מתחלק וככל שיותר מנות ממנו יחולקו, כך יחוזק השלום. בואו ונתפלל שרוחו תתפשט על כולנו, רוח האחריות כלפי עמינו שתוביל אותם לחסותם של שלום וצדק. "  



בבה אידלסון בֶּבָּה אידלסון (טרכטנברג) (1895-1975) הייתה פעילה ציונית, ממייסדות תנועת הפועלות בארץ ישראל, חברת הכנסת הראשונה עד החמישית מטעם סיעת מפא"י, סגנית יושב ראש הכנסת. פעילה במועצת הפועלות היום  נעמת. פעלה בעיקר למען שוויון זכויות לנשים וקידום מעמדן בחברה.בת שמונה התיתמה מאמה, ואביה נפטר כשהייתה בת ארבע עשרה. התייתמותה בגיל צעיר שלחה אותה לעבודה בגיל 12 ונתנה את אותותיה על בחירתה בעיסוק בפעילות ציבורית.
" לו היה לפמיניזם הישראלי זיכרון היסטורי של ממש,  דיוקנן של נשים כמו בבה אידלסון  צריך היה להיות חקוק על כותל המזרח. " [ דוד אסף]

האישה כסופת השיער המצולמת בפרופיל היא רחל כצנלסון-שזר (1885- 1975) שהייתה אשת ציבור ישראלית,נמנתה עם מייסדות מועצת הפועלות , ייסדה את ביטאון המועצה "דבר הפועלת כתבה בו וערכה אותו במשך 25 שנים, וכן ופעלה לקידום הנשים בישוב. רחל הייתה גם רעייתו של נשיא מדינת ישראל זלמן שזר.

בחרתי לחשוב שהצילום הזה מתעד את האירוע בעיתון דבר במאי 1958 בו חגגו לה חבריה את זכיית בפרס ישראל ואולי צולמו שתי הנשים רגע אחרי שבבה אידלסון נשאה דברי ברכה בהם אמרה כי "השגו הגדול של הירחון הוא, שידע לדובב את האישה. בזכותו הגיעו מאות נשים בארץ לידי ביטוי..." 

על אותו אירוע כתבה העיתונאית מרים שיר- "למדתי להעריך את עוז רוחה של רחל שזר, העיתונאית, העורכת העברית הראשונה, שכתב עברית כאשר מעטות היו נשי הארץ, שידעו לקרוא ולהבין את הכתוב עברית...הקובץ "דברי פועלות" עורר בשעתו הד עמוק בישוב ובארצות הגולה: היא אספה מפי פועלות בודדות, חלוצות ראשונות בארץ, זכרונות ופרקי הוואי. היא ערכה את החומר, והציגה בפני העולם את דמות האישה הישראלית היוצרת."



הזוג הבא אליו התוודעתי הן חיותה בוסל ועדה מימון. 
חיותה בּוּסֶל (1890 - 1975) [מצולמת בפרופיל] הייתה אשת חינוך עברייה ופעילה ציונית וחברתית. שמשה כצירה לקונגרס הציוני העולמי, והייתה ממייסדות תנועת הפועלות ביישוב היהודי. ממיסדי דגניה, הייתה לאישה הראשונה בדגניה ובארץ שעסקה בטיפול קיבוצי בילדים, ובגן הילדים שלה התחנכו משה דיין ומוטי הוד [לימים מפקד חיל האויר]. בהמשך גם הייתה מזכירת דגניה א' ואף החליפה למשך שנתיים את חברתה בתמונה כמנהלת "עיינות". 

באתר של קבוצת דגניה מצאתי כי "חיותה שמרה על אורח חיים טבעוני. על יד ביתה טיפחה גינה יפהפייה של עצי פרי, פרחים ועציצי קקטוסים, ביניהם זנים נדירים. העבודה בגינה הייתה חלק נכבד מסדר יומה. כשכובע קש לראשה, לבושה סינר ומעדר בידה, הייתה רכונה על ערוגות הפרחים ועסוקה בניכוש ובהשקיה. בשנות ה-60 התחילה חברת מקורות בהנחת קו צנור ירדן-בית-שאן. חלק מהצינור היה צריך לעבור בתוך גינתה של חיותה, ושני עצים בה נדונו לעקירה. היא חסמה בגופה את דרכו של הטרקטור,ולא נותר לעובדי מקורות אלא לעקוף את הגינה ולהאריך את הצינור.



עדה מימון (פישמן) (1893 - 1973) [עם הפנים למצלמה] הייתה מהמייסדות ומהמובילות של מפלגת הפועל הצעיר ותנועת הפועלות, חברת הכנסת הראשונה והשנייה מטעם מפא"י ומהיוזמות של חוק שיווי זכויות האשה (תשי"א). יזמה את הקמתו של "משק הפועלות להכשרה חקלאית על ידי נס ציונה", שהפך לבית הספר החקלאי עיינות בהנהגתה.

כל חייה פעלה למען שיפור מעמד הנשים ולהבטחת שוויון זכויות מלא להן. מימון נחשבת לאחת המתעדות המרכזיות של תולדות תנועת הפועלות בארץ ושל התנועה לשחרור האישה בישראל בשנים שקדמו להקמת המדינה.

במאמר מאת פרו' בת שבע מרגלית שטרן מצאתי כי "פישמן ושותפותיה למאבק יצרו זיקה בין שיוויון האישה ושחרורה, להתפתחותה התקינה של החברה. תביעת השיוויון נגעה למרחב הציבורי והביתי גם יחד. כפסיקתה הנחרצת של עדה פישמן: אם תרצו אם לא תרצו, צריך להיות ברור לכולנו כי חלפה עברה אותה העת 'המאושרה' שבה אמרה האשה 'קדוש-קדוש' אחרי כל מלה שיצאה מפי פטרונה. הסתלקה אותה 'השכינה'שהיתה שורה בבתי ישראל, בחיי המשפחות העבריות, שהיתה משרה רוח של 'בטלי רצונך מפני רצון בעלך'. "


* לסיכום, הנה לכן שאלה -
שמתי לב כי נשים אלו - שנולדו כולן בשלהי המאה התשע עשרה ופעלו ללא לאות במרחבי העשייה הציבורית, האישית, התרבותית והחינוכית, חוו הצלחות והשגים כמו גם אובדנים ומכאובי לב גדולים- כולן חיו עד שיבה טובה, כשמונים שנה ומעלה. מה שמעלה את השאלה/מחשבה/הכרה: הייתכן שיש בריאות ואריכות ימים בפעילות מרובת מישורים ותחומים, בפעלתנות מתמשכת ובעשייה ציבורית??

10/03/2019


לשמירה על קשר וקבלת רשומות/פוסטים, הרשמו.
כאן נרשמים