12/05/2015
למחזור השני של המכינה גייסו ענת שטיינר ושרה אבבה 18 בנות מרחבי הארץ. גם הפעם היה רוב בולט ליוצאות העדה האתיופית אבל גם הפעם ובמכוון התמהיל כולל ילידות הארץ ועולות, יוצאות הקהילה ושלא.
למחזור השני של המכינה גייסו ענת שטיינר ושרה אבבה 18 בנות מרחבי הארץ. גם הפעם היה רוב בולט ליוצאות העדה האתיופית אבל גם הפעם ובמכוון התמהיל כולל ילידות הארץ ועולות, יוצאות הקהילה ושלא.
אשרת, שרה-נעמי, בליינש, שמחה.י, טספנש, פטלוורק, רחל, עדן, יובל, חן, פרזר, ייטיש, קסאנש, שמחה.מ, טנאוורק, פסיקה, באייש ורבקה, כולן רגע אחרי תיכון ורגע לפני השירות בצה"ל.
השנה מזמנת המכינה לבנות תחומי ידע וחוויות רבות ומצבת המנחות הקבועות שלהן התרחבה כדי לכלול תחומים כמו - ידיעת הארץ וההסטוריה שלה, פוליטיקה, סוגיות ביהדות, נשיות ומגדר, מדיטציה וריצה, כושר קרבי, עיסוק במקורות הכוח, התמודדות עם משברים ועוד.
בתוך ים הדברים, הפעילות שלי במסגרת דיבור פשוט, אוספת ומכנסת אותן אל תוך נפשן וראשן לבחון מחדש מושגים מוכרים, כאלו שהפכו לכאורה לטבע שני, ולשאול עליהם שאלות, לפרקם ולהרכיבם מחדש, לבחון את משמעותם וחשיבותם לחייהן, לחיינו.
השנה עסקנו ב- שם, בית, מסע, התחלה, סליחה, ספרים, חלומות, איזון, קינאה, אתיופיה, ילדות, שורשים, אהבה, געגוע וכמובן גם מאבק*. כל אחד מהנושאים הללו עבר בחינה יסודית שכללה דיבור, צפיה בחומרי תוכן וכתיבה, הרבה כתיבה. המנדט שלי במכינה נושא את הכותרת "הסיפור האישי" ומוביל את הבנות דרך המושגים והנושאים הללו לכתיבה ובחינה מחודשת של סיפורן הפרטי ומקומו במרחב הציבורי. הבוקר שלחה לי ענת, ראשת המכינה ציטוט של ג'ון אירווינג, מחבר הספר "תקנות בית השיכר" שעוסק בכתיבתו: "אני רושם את השורה האחרונה, ואז אני כותב את השורה שלפניה. אני מוצא את עצמי כותב לאחור לזמן מה, עד שיש לי תחושה יציבה של איך נשמע ומרגיש הסוף. אתה חייב לדעת איך הקול שלך נשמע בסוף הסיפור, כי זה אומר לך איך להישמע בתחילתו". ואני שואלת את עצמי, לקראת המפגש הרלוונטי מחר, איך יכתב הסיפור של כל בת ובת? מאיפה הן תתחלנה ולאן תגענה? האם כולן יעמדו במשימה הקשה? מה לעשות אם אלו שיוותרו מראש? איך לעזור להן לגעת במקומות הרגישים? איך לכוון אותן לצמוח מתוך הסיפור שלהן?
* בעקבות מאבק יוצאי העדה האתיופית בארץ נגד הגזענות אותה הם חווים על בסיס יומיומי
השנה מזמנת המכינה לבנות תחומי ידע וחוויות רבות ומצבת המנחות הקבועות שלהן התרחבה כדי לכלול תחומים כמו - ידיעת הארץ וההסטוריה שלה, פוליטיקה, סוגיות ביהדות, נשיות ומגדר, מדיטציה וריצה, כושר קרבי, עיסוק במקורות הכוח, התמודדות עם משברים ועוד.
בתוך ים הדברים, הפעילות שלי במסגרת דיבור פשוט, אוספת ומכנסת אותן אל תוך נפשן וראשן לבחון מחדש מושגים מוכרים, כאלו שהפכו לכאורה לטבע שני, ולשאול עליהם שאלות, לפרקם ולהרכיבם מחדש, לבחון את משמעותם וחשיבותם לחייהן, לחיינו.
השנה עסקנו ב- שם, בית, מסע, התחלה, סליחה, ספרים, חלומות, איזון, קינאה, אתיופיה, ילדות, שורשים, אהבה, געגוע וכמובן גם מאבק*. כל אחד מהנושאים הללו עבר בחינה יסודית שכללה דיבור, צפיה בחומרי תוכן וכתיבה, הרבה כתיבה. המנדט שלי במכינה נושא את הכותרת "הסיפור האישי" ומוביל את הבנות דרך המושגים והנושאים הללו לכתיבה ובחינה מחודשת של סיפורן הפרטי ומקומו במרחב הציבורי. הבוקר שלחה לי ענת, ראשת המכינה ציטוט של ג'ון אירווינג, מחבר הספר "תקנות בית השיכר" שעוסק בכתיבתו: "אני רושם את השורה האחרונה, ואז אני כותב את השורה שלפניה. אני מוצא את עצמי כותב לאחור לזמן מה, עד שיש לי תחושה יציבה של איך נשמע ומרגיש הסוף. אתה חייב לדעת איך הקול שלך נשמע בסוף הסיפור, כי זה אומר לך איך להישמע בתחילתו". ואני שואלת את עצמי, לקראת המפגש הרלוונטי מחר, איך יכתב הסיפור של כל בת ובת? מאיפה הן תתחלנה ולאן תגענה? האם כולן יעמדו במשימה הקשה? מה לעשות אם אלו שיוותרו מראש? איך לעזור להן לגעת במקומות הרגישים? איך לכוון אותן לצמוח מתוך הסיפור שלהן?
* בעקבות מאבק יוצאי העדה האתיופית בארץ נגד הגזענות אותה הם חווים על בסיס יומיומי