ההורים שלי היו מהגרים. שניהם הגיע לקיבוץ חניתה בתחילת שנות השישים כחלק מפעילות תנועת דרור הבונים לישוב הארץ. אבי הגיע לארץ מאלג'יריה ואימי מצרפת. בתוך השיח האינטנסיבי על המהגרים החדשים הבונים חייהם בברלין אני לא יכולה שלא לחשוב על הכוחות שהביאו את שניהם הנה, לארץ ישראל, ועל התעוזה שנדרשה מהם לבנות בית ומשפחה בלי גב כלכלי, בלי הבנה מוקדמת של התרבות והשטח, בלי כלים שיש באופן טבעי למי שגדל במקום.

השבוע, התחלתי לעבוד במכינה קדם צבאית לבנות [14 במחזור הנוכחי], אשר נפתחה במגדל העמק, ובה רוב הבנות הן דור ראשון להורים מהגרים [הרוב מאתיופיה].   העולם המערבי כבר מזמן הפך ל- Immigration Land... בודדים ומשפחות ממדינות אשר תנאי החיים בהם פחות טובים, שהחינוך, הרווחה והביטחון האישי בהם ירודים, אוזרים אומץ ומנסים לבנות חיים ומשפחות במקומות חדשים, טובים יותר. האם באמת הגיע מדינת ישראל למצב כזה? למצב בו אנשים מרגישים שבחירה בארץ אחרת, גרמניה לצורך העניין, טובה יותר להם ולילדיהם??

התבוננות בדורות המהגרים שהגיעו לכאן, מחדדת עבורי את התחושה שבעצם ההגירה הורי ומקביליהם שילמו ומשלמים מחיר עצום של זרות שלעולם תהיה בהם, געגוע למקום שבו התחילו שורשיהם לצמוח, תוך אמונה כנה כי הם מעניקים קרקע פורייה לילדיהם ולדורות הבאים. לנצח יחיו בהם זה לצד זה הצורך והקושי להשתייך, באמת להשתייך.

שתי המתחרות המתוקות והמוכשרות האלו מתכנית X-Factor הבריטית הקסימו אותי בביטחון העצמי שלהן מול כל הקהל העצום שבא לראותן והשופטים שמולן. אבל מה שבאמת ריתק אותי היו מי שעומדים מאחורי המסך - בכל מובן - אותם הורים שניכרת בהם הזרות, ההגירה, התקווה שהבמה הזו תאפשר לילדותיהן לממש את חלום הארץ החדשה את חלום הקרקע הפורייה שהביא אותם, את ההורים, לבריטניה.

האם כמותם יעמדו אלפי מהגרים ישראלים בברלין בעוד שנים ספורות ויקוו שהפאנל יבחר לתמוך בילדיהם, ילדי מהגרים יהודיים, ישראליים, להיות הכוכב הגרמני הבא?