לפני 4 שנים כשעבדתי על אלבום הבלטות הידוע שבו כיסיתי את רוב תבניות היציקות בהדר והתחתית, הגעתי לבניין ערבי מפואר מראשוני הדר, כי מהרחוב ראיתי בו במדרגות בלטות מצויירות שצילמתי. עליתי לשאר הקומות, ואז בקומה השלישית, שבה הדלת היתה פתוחה מאחורי דלת סורגים עם רשת שרק היא היתה סגורה, ראיתי אישה זקנה עם מטפלת פיליפינית ובפנים, בלטות מצויירות. וידעתי שבפנים יושבת הסטוריה שלא נשאר לה עוד הרבה...

שאלתי את הפיליפינית יפה אם אפשר להכנס לצלם את הבלטות, והיא פתחה לי את הסורגים. אמרתי יפה "שלום" וצילמתי את הבלטות בבית, ואז התישבתי ליד האישה, וראיתי שהיא מדברת ערבית, ודי ממלמלת כי היא היתה כבר תשושה. דיברתי איתה ערבית מעורבת עברית בסלט, והיא פתאום התעוררה לחיים. שאלתי לשמה, והיא אמרה - רחל סבטאן. עבדתי פעם בסיעוד קשישים במצב סיעודי קשה, וזה החזיר אותי לתקופה ההיא. קילפתי לה תפוח ונתתי לה לאכול. נתתי לה נשיקה,ביקשתי מהמטפלת שתקח את הניקון ותצלם את שניינו שתי תמונות ונפרדנו. עברו מאז 4 שנים והנה החיים גילגלו אותי להמשך הסיפור.

לפני כמה חודשים, ביקש ממני חבר פרטים על בניין מסויים. אם אני יודע עליו משהו. הוא היה מעוניין לקנות איזה בית, ורצה לברר פרטים. ומי האיש אם לא אני. שויין. שאלתי איזה בניין, והוא די היסס בגלל סיבות "עין רעה" לפני הקניה והתהליכים וכו'. הוא אמר על בניין בהדר. ואני "נוווו איזה???". ואמר את הכתובת. ואני -"אה, רחל גרה שם". הוא- בהלם. "אתה מכיר אותה"? אמרתי שחיובי, ושאפילו יש לי תמונה איתה. הוא- " !!!!!! ". שלחתי לו את התמונה, והרגשתי את השוק.**ולי הוא היסס להגיד איזה בית זה** בהתחלה.

מכיוון שזה בית לשימור, ויש בו תוספת בלי היתר מלפני 70 שנה, זה דרש בירוקרטיות מול העירייה והבנק. ואמרתי שיש לי קשרים במנהל הנדסה בדיוק לגברת שתעזור. חיברתי בניהם, והכול זרם מהר יותר ובטוח יותר.לקח לו לקבל את המפתח קצת זמן מכיוון שעשרת הילדים של רחל קצת התווכחו בניהם מי יקח מה מהבית.

רחל סבטאן היתה עיראקית וגרה שם מתחילת שנות ה-70' וגידלה שם 10 ילדים. גיליתי שהיא נפטרה לפני שנתיים. הבית עבר לידיים חדשות. איך מכול הבתים דווקא שם הם בחרו לקנות? מאיפה המקריות הזו? רק לרוחות בהדר יש את התשובה. אז עפנו ביחד. סגרתי מעגל. עולם קטן.

אבל! יש חלק ב' לסיפור הזה וגם צירוף מקרים מטורף- לאותו בניין...