בתוך שלל המשפחות הקונבנציונאליות [אמא, אבא + 3 עוללים] שהגיעו הקיץ ליחידת האירוח, סגר את הקיץ משה מדטרוייט. הוא פנה דרך האתר, רצה להזמין ארבעה לילות וכתב ש"יקר לי קצת. אפשר לעשות משהו בעניין המחיר?" "לא", עניתי "אינני עושה הנחות, אבל אם יתאים לכם אפנק בארוחת בוקר ישראלית באחד הבקרים". עברה יממה ואז להפתעתי, הוא ענה מתנצל שהיות והוא שומר כשרות הצעתי איננה רלונטית, וסגר את הזמנת המקום במחיר הנקוב לחמש נפשות, התכולה המירבית של המקום. ואני מייד רשמתי אצלי ביומן "משה, דוסים+ 3 ילדים". כמובן שמזרוני היחידה הוצעו בשלל מצעים ורודים, אדומים ותכלכלים עם שמיכות תואמות. תארו לכם מה גדולה הייתה הפתעתי כשמי שנכנסו בדלת היחידה היו החבורה הזאת -

חמישה אברכים, בני 24 ומעלה, תלמידי ישיבה מארה"ב שלומדים השנה בירושלים. הם החליטו לתור את הארץ ולשהות מעט בטבע וכששאלתי "ובכל זאת, למה אצלי?" ענו לי בפשטות "כי נראה לנו יפה, מבודד ומתאים לחמישתינו"
"אם כך" עניתי להם " אני מקווה שורוד הוא הצבע האהוב עליכם"...                                                               

ביוני 2015 נשא הנשיא ריבלין במרכז הבינתחומי בהרצליה נאום שכונה לימים "נאום השבטים". בפתיחתו הוא אמר:
"תהליכים דמוגרפיים ותרבותיים מעצבים מחדש את פניה של החברה הישראלית עשורים האחרונים: מחברה המורכבת מרוב ומעוט ברורים, לחברה המורכבת מארבעה מגזרים או "שבטים" מרכזיים שמתקרבים זה אל זה בגודלם: חילונים, דתיים-לאומיים, חרדים וערבים... במציאות זו נדרש מעבר מהתפיסה המקובלת של "רוב ומיעוט" לתפיסה חדשה של שותפות בין המגזרים המרכיבים את החברה הישראלית".

ההפתעה הראשונית שהציפה אותי התחלפה די מהר בזכרון דבריו של הנשיא ובהכרה מפתיעה בעובדה שבמידה כזו, או אחרת, הצטלבתי ותקשרתי בחיי עם שלושה מארבעת השבטים עליהם דיבר ריבלין, אבל מעולם לא פגשתי, ככה, פשוט ובלי מחיצות ומסגרת, צעירים חרדים. חייבת להודות שיש מצב שהיותם "חו"לניקים" תרם להפשטת אתגר האירוח וודאי גם גילם הצעיר וכך גמלה  בי ההחלטה לנהוג בהם כפי שנהגתי בשאר האורחים שנטו ללון.

מאותו רגע הקפדתי לדרוש בשלומם בבקרים, לבדוק שהם          מסתדרים עם ארוחות הערב שהכינו על המנגל שהביאו עימם, לבדוק שאינם בוחרים מסלולים מרוחקים וקשים מדי למסעות היום שיצאו אליהם, וכמובן שלל עצות והכוונות לאתרים ומקווי מים באזור. ביום האחרון לשהותם הצעתי לצלמם ולהפתעתי הם נענו ברצון. יש להודות שאותו משה, החייכן במרכז התמונה, היה שר החוץ שלהם וככזה שפע קסם וחן. כמו בחורים רבים בגילם גם להם מחכים שיעור או שניים בנקיון, ועם זאת, שימחה אותי מאוד העובדה שבחרו ב- Haven in Oak Grove  שלי ולא יכולתי שלא להשתעשע במחשבה - מה היה קורה, אלו פגשו חמשת הבחורים את מי שהיו כאן שבועיים לפני כן...

אליזבת' וארבע חברותיה. חמשת הבנות המקסימות האלו, בנות 24 ומעלה הגיעו מעיירה קטנה בפאתי פרנקפורט שם הן גדלו, רובן, ועובדות בבית לילדים שהוצאו מחזקת הוריהם או שאין להם הורים. חלקן מלמדות, חלקן מטפלות ואליזבת' מבשלת. אבא של אליזבת' ואחותה ביקר בארץ לפני 19 שנה והדביק את בנותיו באהבת ארצו של ישוע.

הביקור שלהן בארץ הורכב מהליכה בעקבות תחנות מן הנצרות והליכה פיזית במסלולים מאתגרים וקשים שכללו מים וחבלי טיפוס. בכל בוקר, אחרי ארוחת הבוקר שאירגנו לעצמן, היו הבנות שרות יחדיו שירי תפילה בהרמוניית קולות שהזכירה לי את הצפיה בג'ולי אנדרוס וילדי הקולונל השרים ב"צלילי המוסיקה".

הרבה רוך, טוב לב ונדיבות היו בבנות האלו, הן אפילו הזמינו אותי לארוחה שהכינו באחד הערבים, והייתה בהן גם הרבה אמונה, אמונה דתית, אמונה אנושית. מרגשת אותי המחשבה שהמרחב הקטן שיצרנו, מתחת למרפסת הבית, מאפשר לחיבורים רוחניים כאלו לקרות, גם אם הם קורים בעצם רק במוח הקרימינלי שלי. לא כך??