הגשם המשמעותי הראשון הגיע מאוחר השנה, ולרגע היה נדמה כמבול של ממש. לנו, היהודים, היה זה עוד ערב יום ראשון, תחילת שבוע עבודה אחרי חופשת חנוכה. אצל אחינו הנוצרים היה הערב הזה, ערב חג. Christmas, ערב לידת יהשוע, ישו, ההוא שנולד יהודי במערה בשכם והפך לאבי הנצרות. הצלוב מנצרת.

הטלפון מעודד השכן שלמעלה, במעלה הרחוב, הפריע באמצע ישיבת צוות המכינה שהתנהלה רגועות בחום הקמין שבסלון ביתינו. "מישהו חסם לך את החנייה?" שאלתי בטון מוטרד, תמהה על הצילצול והוא חייך מבעד לנייד שלי וענה "למה את כזאת שלילית?!?" 

הם היו ארבעה: שלוש נשים וגבר, שלושה צעירים ואחת מבוגרת, שני אסייתים, הודית כהת עור ואחת אירופאית למראה. שלושה מארה"ב ואחת מאוסטרליה. מצאתי את עצמי תמהה על החיבור המוזר בין פרטי החבורה הזו שהגיעה למפתנו של עודד רטובים ורועדים בחיפוש אחר מיפלט מהגשם השוטף. עם כוונה להגיע לנצרת, לחבור לתפילות החג בכנסיות ולמזמורי התהלוכה בעיר, אחרי שלושה אוטובוסים ובילבול גדול שהשאיר אותם, משום מה, למרגלות אלון הגליל, הם לא יכלו לבחור דלת נכונה יותר לדפוק עליה.

עודד הזמין אותם במאור פנים פנימה, דאג להשיל מהם את הטיפות הרטובות ולחממם בכוס תה ועוגת גבינה שאפה במו ידיו. "ואיפה תישנו הלילה?" שאל בדאגה כשהבין שהחבורה התכוונה להקים אוהל, "אנחנו לא באמת יודעים" ענו לו באנגלית וחייכו, חיוך של מאמינים שיודעים שמישהו למעלה שומר עליהם. ועודד? הוא חייך חזרה, התקשר לשכנה מלמטה, אלי זאת אומרת, ואמר "יחידת הארוח שלך פנויה, נכון???"

א וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם.  ב וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה.  ג וַיֹּאמַר:  אֲדֹנָי, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ--אַל-נָא תַעֲבֹר, מֵעַל עַבְדֶּךָ.  ד יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם; וְהִשָּׁעֲנוּ, תַּחַת הָעֵץ.  ה וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, אַחַר תַּעֲבֹרוּ--

הסיפור המקראי צף בזכרוני רק בבוקר המחרת. בעודי מתארגנת ליציאה, עלו מיחידת האירוח- בה ישנו בלילה ארבעת עולי הרגל האבודים אחרי ארוחה שהורכבה ממטעמי הישיבה ואוצרות המקרר- קול פריטת גיטרה ושירת מיזמורי חג. תחושה של קדושה הציפה את חללי הבית. כמו באו מלאכים לברך את ביתי ואת יושביו. 

חשבתי פתאום, איפה היינו היום אילו אברהם לא ראה את שלושת המלאכים, ראה במובן המלא של וַיַּרְא. 
איפה היינו אילו לא זיהה את הצרכים שלהם במקלחת, אוכל שתיה ומחסה לרגע. איפה היינו אילו לא פתח אליהם אברהם את ליבו ואת ביתו, אירח אותם והרגיע אַחַר תַּעֲבֹרוּ, אין מה למהר, הדרך לא בורחת. איפה היינו?

אינני אברהם, וגם לא שרה, וכנראה שכבר לא אמצא עצמי בהריון בגילי המופלג, אבל צחקתי, צחקתי בלב, ושמחתי על הזכות שזימן לי שכני עודד, וסגרתי את 2017 בתחושה של סיפוק ואושר וצלילי מיזמורים.  


עוד מסיפורי הפונדקית, כאן
לשמירת קשר וקבלת רשומות/פוסטים, הרשמו.
כאן נרשמים