סוף השבוע הקרוב יהיה האחרון לשנת 2013. השנה הוא ממוקם בדיוק בין חג המולד Christmas, לערב השנה החדשה Silvester. את שני הערבים החגיגיים הללו אימצתי ללא הנד עפעף בימי בוסטון העליזים, ולקחתי בהם חלק פעיל, אפילו פעיל מאוד. השבוע עברתי על תמונות מלפני עשור ונתקפתי גל נוסטלגיה ומחשבות "קיומיות" לצידו.

חג המולד המסמן מבחינת הנוצרים את יום לידת ישו [הידעתם שברוסיה הוא נחגג ב-7/1 ולא ב-24/12 ?] הפך עם השנים לחג המסמן משפחתיות וחום. בשיא החורף המושלג, שחלקינו חווינו השנה בעוז, נכנס הביתה עץ חי, ירוק עד, המפיץ ניחוח ניפלא [זיכרונות ילדות מקצף אמבט "בת אורן"] והופך להיות מרכז הבית. משהו פגני לחלוטין מתרחש בתשומת הלב שעוטפת את העץ הזה שבעצם העתקתו הבלתי טבעית אל תוך הבית נעשה מהלך כל כך לא אקולוגי וללא קשר לתפיסת הקיימות.

תיבות בגדלים שונים נשלפות מן הארון ומתוכן מופשטים מהבועות המגינות עליהם כדורים צבעוניים, קישוטים, מחרוזות ושרשראות אור. בעבודה רבה, מהנה עד מאוד, הופך העץ הפשוט והצנוע לסמל לכל מאוויינו וחלומותינו, כמו ילדה המתחפשת לנסיכה כך עוטה האשוח -שלא מרצונו- עדיים לרוב. סביבו יתנהלו כל חיי המשפחה בשבועות הקרובים ובמיוחד בערב החג ובבוקרו.

ערב החג מביא אליו את כל פזורת המשפחה ומאופיין בארוחה משפחתית סביב שולחן החג. מה שאצלנו קורה בכל ערב שישי או לפחות בכל החגים הרבים שהעניקה לנו היהדות, מתרחש אצל הנוצרים רק פעמים ספורות בשנה. גם במאה העשרים ואחת המאופיינת בהתפתחויות טכנולוגיות שמנתקות את הקשר ומונעות דיבור פשוט בין בני אדם בכלל וחברי משפחה בכללם, גם בימים ושעות בהן כולנו מחוברים למסכים קטנים כגדולים, ארוחה משפחתית היא מפלט למה שחשוב באמת. 


בסוף הערב הארוך, לפני הכניסה למיטות, משאירים על השולחן כוס חלב ועוגיות לסנטה, שכמו אליהו הנביא בא לבדוק מה טעים אבל להבדיל גם מביא אתו מתנות רבות. כי ככה צריך אורח להגיע... בלילה, כך מאמינים הילדים, קורים דברים רבים בחדר...

את המתנות יפתחו בני הבית מכונסים סביב העץ העטור בבוקר החג כשהם עדיין טרוטי עיניים לבושי פיג'מות. 

"עד מתי נשאר העץ בבית?" שאלו בנות המכינה.
עצי האשוח מוחזקים במתקן שמיצב אותם ובמרכזו קערה אותה ממלאים בני הבית במים שוב ושוב. כמו סידור פרחים גם העץ מחזיק כראי לבריאותו וטריותו בדרך כלל כחודש. בשבועות שלאחר החגים מוטלים עצים יבשים ומתפוררים בכניסות הבתים כגופות נטושות וממתינים לאוספי הגזם שיסיעו אותם לגריסה. גורל עגום ומעורר מחשבה...

"ומה משאיר עץ האשוח כשהוא "עוזב" את הבית?"
שאלתם, ועניתי -

הוא משאיר חלל גדול מוכן להתחלות חדשות, ניחוח דק של מחטים שמתפזרים בדרך, את שובל האורות והקישוטים ובעיקר את זיכרון המשפחתיות, החום החיבוקים והדיבורים, את זכר החג.  

I'm Dreaming of a white Christmas
תאזינו ותחלמו...למה לא?