אחד האוצרות השמורים של אתיופיה, שאף זכה להכרה כאתר מורשת עולמי ב-1978 היא העיר לליבלה Lalibela אם להודות על האמת לא ידעתי דבר וחצי דבר על המקום. ואם זאת חייבת להודות שהצילומים המצורפים כאן אינם מצליחים לגעת בקצה ההתפעלות, התדהמה וההתרגשות מן האוצרות שחובקת בתוכה העיר. 11 מנזרים בני למעלה משבע מאות שנה אשר נחצבו בעומק האדמה מתוך סלע טוף געשי, מקומי ואדום והשתמרו מתוך שהיו פעילים כל השנים הללו כמנזרים, כמקומות של תפילה.

האמונה המקומית קושרת את המנזרים לירושלים ושמותיהם אכן מרמזים על החיבור הזה. האמונה גם משייכת את הקמתם לשלושים שנות מלכותו של הקיסר לליבלה [שפניו בציורים הרבים כפני אבא שלי] אם כי חוקרים טוענים מעט אחרת. כך או ככה, לאישה מן היישוב שאיננה מדקדקת בפרטים, ההדרכה הייתה מרתקת!

סיירנו במחילות ובמעברים, במנזר שכולו הוצא מן הסלע אל אחרים שדופן אחת שלהם נשארה מחוברת, בין אלו שהשתמרו במלואם בצורה שניכר שאין לבנה או טיט בקירותיהם לאלו שנעשו בהם תיקונים והשלמות עם השנים, בתוך ההיכלות הגבוהים מול הציורים הנאיביים המערבבים סיפורי הברית החדשה והישנה, בין שומרי הכניסה שנראה שאף הם השתמרו מאז לבין קבוצת הגברים המזמרים אשר הזכירה לעדי את תפילות יום הכיפורים בבית הכנסת, ועד למנזר האחרון שצלב חרוט על גגו וכל כולו כאילו בוקע מתוך האדמה.

מחשבות רבות על הפועלים שעסקו במלאכת החציבה. הערכה עצומה על היכולת ליצור את המבנים המופלאים הללו עם פטישים ואזמלים, על ההקפדה על אסתטיקה ודיוק, על היצירתיות המייחדת מנזר אחד מקודמו ועוד.  פרנסיסקו אלווארש הפורטוגזי שהיה מהלבנים הראשונים שהגיעו ללליבלה כתב:
"נלאיתי מלהוסיף ולכתוב אודות בנינים אלה, כי נראה לי שלא יאמינו לי אם אמשיך ואכתוב"
ואני מזדהה, לחלוטין.



 























































* תמונות נוספות בגלריה