"חיפוש השורשים של עדי חלחל לנשמתי והעלה ממנה שאלות ומחשבות שאין לי, ואולי לא תהיה לי, דרך לענות עליהן. ומעל לכולן מרחפת לה שאלת השאלות, מבחינתי, "מה השיעור שזומן לי כאן?" ורבות המחשבות אך תשובה אין." 
כך כתבתי כשהתחלתי מעלה את הרשומות מן המסע.
פחות משלושה שבועות עברו מאז חזרתי. הרשומה האחרונה, המסע אל הבית, תשלח עוד רגע ויש בי צורך להוסיף עוד כמה מילים ולתת מקום לכמה דימויים, צילומים, שאהבתי נורא ולא מצאו את מקומם. 

אז מה היה לנו שם?
נופים ומרחבים אדירים שגרמו לי לחשוב על יופיה של ארצנו ומימדיה הזעירים. על המעבר החד שעברו עולי אתיופיה מהצפון החקלאי בו חיו למרכזי הקליטה ולשיכונים אליהם הגיעו.





















מחשבות על הגבולות המדומים בין שלוש הדתות וחוסר הנחיצות בהן כשבעצם לכולן אל אחד, וכוונה לטוב. ומאידך, ההתרגשות האדירה לראות סממני יהדות פזורים בארץ אפריקאית, במנזרים, בישובים, בדרכים.






















שיש סודות ועצב ודברים רבים שאינני יודעת ובת אדם, אישה אחת, שמפתח על צוארה ומבטה עצוב וכבוי. תעלומה...
























ואמרתי לעצמי שילדים הם ילדים בכל מקום, מאושרים, משחקים, צוחקים ומסתקרנים גם כשהם סוחבים על גבם מיכלי מים מן הבאר. וכשהם רעבים? שאלתי אותי... גם אז? צוחקים??













ואהבתי את האנשים שפגשנו, שאספנו, שעשו את הטיול שלנו מלא ועשיר ועמוק. וזה אולי השעור המשמעותי מכולם... בני אנוש שפותחים את ליבם, ביתם וידיהם ומזמינים לחלוק, לבקר, להכיר.