"רָאִיתִי צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי,/ הַצִּפּוֹר רָאֲתָה אוֹתִי,/ צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי כָּזֹאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד/ עַד יוּם מוֹתִי./
 עָבַר אוֹתִי אָז רֶטֶט שֶל שֶׁמֶשׁ./ אָמַרְתִּי מִלִּים שֶׁל שָׁלוֹם./ מִלִּים שֶׁאָמַרְתִּי אֶמֶש/ לֹא אֹמַר עוֹד הַיּוֹם".   נתן זך

שתי ציפורות מלוות את חיי, צפורה אימי וציפורקה חמותי. מבקשת להזמין את שתיהן לסוכה זו -

אמא שלי, צפורה לבית ווידסלבסקי, נולדה בפולין ועלתה לישראל עם משפחתה בהיותה תינוקת, גדלה בתל אביב הקטנה ובבת ים והתגייסה לפלמ"ח. לאחר נישואיה לאבי שאול סמברג ז"ל, הם התיישבו בכפר הנשיא ומאז מזה חמישים שנה ויותר היא חברת הקבוץ.

הוריי הגיעו לקבוץ שהרוב המוחלט של חבריו הם אנגלים ואמי הייתה מעט חריגה ב'ישראליותה'. לפי סיפוריה לקח לה זמן להשתלב ולהבין את המנטליות שהייתה שונה מאד ממה שהכירה. לצד זה היא השתלבה מהר מאד בעבודה במפעל והתקדמה לתפקיד ניהולי. לאורך כל שנות עבודתה הקפידה ללמוד ולהעשיר את הידע המקצועי שלה בלימודים והכשרות מקצועיות. ברבות השנים עם הכנסת מערכות המחשוב היא יזמה והובילה את הטמעת מערכת המחשוב במפעל, למרות שכבר הייתה בגיל מבוגר יחסית.

עם יציאתה לפנסיה ולאור השינויים הרבים שחלים בתנועה הקבוצית כולל ההפרטה ושיוך הדירות הפכה צפורה אימי, להיות בין מנהיגי קבוצת המבוגרים - 70 פלוס - בקבוץ. היא מעורבת מאד בתהליכים הללו, שהנם משמעותיים ומעצבים, מקפידה לוודא שיהיה איזון הוגן בין כל שכבות הציבור ושקולם של הזקנים יישמע, בעת קבלת החלטות מהותיות במשק.

אמי אשת ספר, יודעת חלקים ניכרים מהתורה בעל פה וציונית גאה. כך כתבה בברכת בר המצווה לבני תומר:       "הדור של סבתא צפור'קה ושלי היה זה שזכה לראות בהקמת המדינה שלנו ואנו יודעים היטב איך היו פני הדברים לפני כן.  אתה ובני דורך קבלתם מדינה מן המוכן, אם כי יש עוד הרבה מקום לשיפורים. אני מקווה שתמיד תראה את עצמך כחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ער לנעשה סביבך ומוכן תמיד לתרום ולעזור בכל מקום שתוכל.  תפילתי היא שמטען הציונות שספגת בבית ההורים והסבים ובבית הספר, יעמוד לך בזמנים טובים וקשים כאחד."






 






צפורקה חמותי נולדה למשפחת איתן בתל עדשים להורים ממייסדי תנועת השומר, אחות רביעית מחמישה, בן הזקונים הפך לימים לדמות מוכרת והוא רפול ז"ל. היא הצטרפה לחיל הנהגות, בצבא הבריטי ATS. ציפורקה, בת ה-17 רצתה כל כך להתגייס, ששיקרה לגבי גילה. היא שרתה כארבע שנים כנהגת משאית מטעם הצבא הבריטי, במצריים.














לאחר נישואיה ליאיר, בן נהלל, הם הצטרפו למשק הוריו והתחילו בונים את משפחתם. בשנות החמישים, פנה    בן גוריון לבני המושבים בפנייה לסייע לעולים החדשים שהגיעו ממדינות צפון אפריקה להשתלב בארץ. כהורים לשלוש בנות [רק שנים אחר כך נולד בנם, ערן, בן זוגי] הם עברו לגור מספר שנים בנגב במושב של עולי תימן. יאיר ליווה את החקלאים החדשים, בעוד ציפורקה מנחה את האמהות בגידול ילדים, הגיינה ובריאות. עדות לחשיבות שליחותם היא כי במהלך שהותם שם ואחרי שעזבו חלק מהבנות שנולדו נקראו צפורה ולחלק מהבנים הנולדים קראו יאיר. 

יום אחד הגיעה אם מבוהלת עם תינוק בן יומו צורח על זרועותיה. הגישה אותו לציפורקה ואמרה "הוא לא אוכל, עזרי לי...טפלי בו" ציפורקה מספרת שהתינוק שהועבר לידיה שקל כקילו סוכר בודד. היא הכינה מעט חלב תינוקות ואט אט במשך שבועות ארוכים טיפטפה עם טפטפת חלב בין שפתיו עד שהעלה בשרו ואז השיבה אותו לאם המאושרת.  לימים כשחזרו ציפורקה ויאיר לנהלל, בעודם עובדים בשדות, הגיחו מהשביל גבר ובנו בגיל מצווה. היה זה אבנר, התינוק שהצילה שהגיע עם אביו לביקור. ציפורקה ממשיכה ומספרת ששנים אחר כך, בוקר אחד דפק על דלת הבית בנהלל, חייל נאה במדים. היא פתחה את הדלת והתרגשה לראות מולה את אותו אבנר, חייל בבסיס חיל האויר ברמת דויד.

מאז ועד היום נשמר הקשר עם אנשי המושב בנגב. ציפורקה השתלבה בעשייה חברתית בנהלל ובאחזקת המשק בנהלל, תוך כדי שהיא מסייעת בשמחה בגידול ילדינו, נכדיה, הגרים בקומה השניה במשק.  


ציפורה אימי וציפורקה חמותי מהוות דוגמא ומופת לנשים משפיעות ומעורבות במהלך כל השנים, נאורות ומשכילות כל אחת בדרכה, למרות שלא למדו  בשום אוניברסיטה, קוראות ספרים ללא הפסקה, משתתפות בהרצאות ובאירועים תרבותיים, מקפידות על תזונה ובריאות טובה, אוהבות טבע וגינון,  ומהוות נכס לקהילה בה הן חיות.