השבוע, כשצפיתי בראיון טלויזיוני עם האלופה אורנה ברביבאי לרגל סיום תפקידה, קלטתי שהשרות שלה כראשת אכ"א "עבר לי מהר" ומבחינתי ההתרגשות מעצם כניסתה לתפקיד עוד לא שככה.  "את גודל העוצמה של להיות האלופה הראשונה לא יכולתי לחזות, וכשזה קרה האפקט שזה ייצר בחברה הישראלית וגם בצבא היה מאוד מיוחד, גם עבורי כי פתאום הבנתי שזה לא רק הסיפור האישי שלי, אלא שזה עוד מעוז שאישה מגיעה אליו. אני חושבת שתהיינה אלופות במטה הכללי, לא רק בכוח האדם - אני מסתכלת על נשים מסוימות ואני יודעת בלבי שהן תגענה ותהיינה אלופות ואין לי ספק שהן תהיינה מוצלחות במיוחד". אמרה אורנה על הרגע ההוא בנובמבר 2011.

שיחה שהייתה לי השבוע עם אחת משכנותי על חשיבות הנוכחות הנשית במעוזים גבריים הביאה אותי לחשוב עד כמה הדבר קריטי בעיני. כמה סימליות ומשמעותיות יש לנוכחות נשית בתפילת יום כיפור בבית הכנסת, לא רק באולם כמאזינות, כי זה כבר מובן מאליו בקהל בו אני חיה, אלא כמי שנושאות תפילתן האישית או קוראות מן הסידור אל מול הציבור המעורב.

חשוב לי גם שבמוספי סוף השבוע, בשבועונים ובירחונים תהיה מסה ברורה של נוכחות נשית, ככותבות, כמושאי כתבות הפרופיל וכן, חשובים לי גם הנושאים אליהן כתבות עם או על נשים משוייכות. אינני מוכנה להסתפק בחלק האחרון של הירחון זה שמוקדש בדרך כלל למנעמי החיים [עיצוב בתים, מזון אופנה וכד']. חשוב לי מספרן של נשים דוברות בכנסים מקצועיים כדי להבטיח שאותן נשים שפילסו דרך בתחומים כחקר, מדעי הטבע והחיים ומדעים מדוייקים, ברפואה, בשירות ציבורי כמו גם באמנות חינוך ביטחון ופוליטיקה ישמיעו קולן ויקבלו חשיפה ראויה, חשוב להפנות אליהן זרקור ולתת קשב ציבורי לקולן, אל השגיהן. אלו דורשים תשומת לב ומודעות, הם לא מתרחשים מעצמם. זו לתפיסתי מהות הפמניזים העכשווי: מודעות, עשיה ומודעות.

החברה הישראלית אולי מעצם היותה כרוכה בסיכון בטחוני מתמשך שהורגלנו לשייכו כמעט בלעדית לגברים ואולי בשל ריבוי התרבויות הפטריאכליות בסל ההיתוך שלה או גם בגלל הנבדלות הלאומית שהיא חלק מובנה בארץ היהודים והפחד הנורא מכל מי שהוא זר, אחר וכהה, איננה חברה פמניסטית. המסר המועבר לבנותינו - מתומצת בשפתן של המחנכות שבדרכן - אם זו הגננת מגן חובה כשהושיבה בלב המעגל את הילד שהתחפש למלך וסביבו את כל הנסיכות, והפיות וקראה להן בחדווה: "תרקדו, תרקדו סביבו, יותר שמח, יותר לזוז... ותפתו אותו" וכל ההורים שמחו וצהלו. ו/או השנה בבית הספר היסודי - חילוני, הפעם בכיתה ו', מנהלת בית הספר והמורה הודיעו לנערות בנות ה-11 שמכנסיים קצרים צריכים להיות כאלו המגיעים לקצות אצבעות הידיים כשאלו מתוחות לצידי הגוף. בשיחה עם ההורים הן הסבירו שהמכנסונים הקצרים חושפים לעיתים מעט ישבן נערי [של נערות בלבד כמובן] וזה לא טוב. צניעות, כבר בבית ספר יסודי, היא ערך מרכזי. 

נסחפתי אך חוזרת מייד לאורחת שלשמה התכנסנו:
אורנה בריבאי נכנסה ברגל בוטחת, מעט רועדת אך מודעת מאוד, לשולחן הכי גברי, מיליטנטי ושובניסטי בחברה הישראלית. היא הגיעה לשם בזכות עבודה מאומצת ותחושת ייעוד בדרכה במערכת לא פשוטה. היא הגיעה לשם לאחר ששברה את תיקרות הזכוכית פעם אחר פעם אחר פעם בתפקידים קודמים בהם הייתה האישה הראשונה ש.... אורנה ברביבאי יוצאת מהצבא, וטוב שכך, בסיום 34 שנות שירות נקיה מרבב כשפיה וליבה שווים. הסתכלותה על מקום הנשים בחברה בכלל ובצבא בפרט מעוררת בי גאווה והתרגשות. 

רוצה לשבת עם אורנה האזרחית בסוכה, על כוס קפה או יין ולדבר אל ליבה שתמצא דרכה לפוליטיקה. יש סיכון גדול בפוליטיקה הישראלית, רבים הגנרלים ואנשי העסקים שהמעבר אליה פגע בהם נואשות, אבל אנחנו הנשים והגברים שחולמים על המקום הזה ולא רוצים לעתיק את חיינו לשום מקום אחר, אנחנו צריכים נשים כמו אורנה ברביבאי בהובלה, צעד אחר צעד, בעבודה קשה, באומץ, בחכמה ונסיון חיים, ביושר ובמאור פנים.


"גבורה,  זו הספירה המצמצמת את ההארה אל מי שראוי לה בלבד. בספירה זו היחס אל כל יצור הינו לפי מעשיו הנמדדים על פי אמת נוקשה. תפקידה היא להעניק עצמאות למציאות ולהכיר בקיומה...בנפש האדם ספירה זו מתארת התנהגות נוקשה, "לפי הספר". נתינה על פי צרכיו המינימליים של האחר בלבד, ללא התחשבות בחולשותיו ורצונותיו. כמו גם ההכרה בעצמאותו ונבדלותו של האחר. ספירה זו מקושרת לדמותו של יצחק." ויקיפדיה


 
עדית שגב
בלוגרית לעת מצוא, אספנית אנשים עם דגש על נשים,
מנחת קבוצות, מארחת מיומנת, חברה, אשה ואמא מאושרת.