סבתי שׂרה הייתה מגיעה לפנות ערב לבית הורי, כפופה משנות עמל רבות, מתיישבת במקומה הקבוע על אחת הכורסאות, תוך שהיא מחזיקה במקל ההליכה שסייע לה להביע את מעט הדברים שרצתה לומר. אימי הייתה עושה לה תה חם ומגישה לה חתיכת עוגה, והיא הייתה שותה ואוכלת ושוקעת לתוך עצמה לרגעים ארוכים של הרהורים ושתיקה. אני אהבתי מאד להתבונן בה ברגעים אלה. היא הייתה ישובה בתנוחה מעוגלת והייתה נדמית לי ככדור קטן.

מכפות ידיה הגרומות ניכר שהייתה כל חייה פועלת חרוצה, וקמטי פניה הצפופים לא הצליחו להחביא מבע כואב של מי שגורלה האישי היה מפעים, אבל קשה וגם די מר. מתוך הדמדומים והשתיקה היא הייתה נאנחת ועיניה דברו את מכאוביה בשעת האנחה. מתוך הימים הרבים שראיתיה בכך, למדתי להקשיב לאנחותיה. בגלל שלא ניתן היה להבין ממנה על מה בדיוק היא נאנחת, דמיינתי לעצמי מהו הסיפור שהיא מספרת לעצמה שבסופו באה האנחה. מדי פעם היא הייתה פולטת כאילו בלי כל סיבה: "אבל אסור להגיד מילה!" אמירה שנשמעה כמן שבועה חושקת-שפתיים של חברת "כת" שנאבקת עם עצמה שלא לגלות סודות.

היום, ממרחק השנים, אני מבין שיש בעולם לשון של אנחות. האנחה, אותה הוצאת אויר קולנית במיוחד היוצאת מעומק הלב ובספונטניות בלתי נכבשת, באה תמיד בסופה של איזו פיסת חיים שמישהו חוזר ומספר לעצמו. חשתי שסבתא מביעה בקולות הללו איזה נהי כבוש על כאבים ואכזבות, על געגועים ועצבונות שידעה בחייה. הייתי סקרן מאד לסיפוריה אלה שלא סופרו מעולם, וניסיתי לדמיין אותם על בסיס מה שידעתי אודותיה. מעולם לא ראיתיה בוכה, אבל כשהייתה מספרת כמה מילים על אמה האהובה, שהפליאה לשיר לה כשהייתה ילדה, עיניה היו לחות ומאושרות. רמזים לאותה הבכייה הכבושה היו בשירים. פתאום היא הייתה שרה. בקול חלש ויפה היא הייתה מבמבמת עם מילים וללא מילים, בעברית ובאידיש. היא הייתה מלווה את שירתה בדפיקות קצובות שהקישה ברצפה עם מקל ההליכה שבידה תמיד. ברגעים אלה היא נראתה ילדה תמימה ונדמה היה שמכאובי חייה נעלמים ומפנים מקומם לכמה רגעים של נחת רוח. ניגוניה נבעו בספונטניות ממעמקים. זו היתה ערבוביה של זמר חלוצים מאותן השנים הצעירות שהוקדשו כולן למאמץ ההקמה, עם ניגונים חסידיים מימי ילדותה בעיירה שבמזרח אירופה. מדי פעם התנגן בפיה שיר ילדים אידי, והיא ליוותה אותו באותן תנועות ידיים כפי שלמדה בינקותה ממש. ברגעים הללו היתה צוחקת כילדה ונהרה מילאה את קמטי פניה הגסים. עיניה הכחולות זהרו ויכולתי לחוש שהחדר מתמלא בסבים וסבתות ודודים ודודות, דורות דורות של יהודים. שרים ונאנחים, נאנחים ושרים.

באותם ימים הייתי נער והקדשתי חלק מזמני לנגינה בצ'לו. ניגוני שלי היו שייכים כולם לממלכת המוסיקה הקלאסית. ליד המוסיקה הזכה של באך, מוצרט, בטהובן, ברהמס, שוברט, שומן, שופן ורבים נוספים, נשמעו ניגוניה של סבתא חיוורים וסמרטוטיים. שנים לא יכולתי לקבל שמגוון סוגי הבימבומים שיצאו מפיה הם חלק מהרפרטואר של המוסיקה היהודית. בכלל, הייתי קר ומנוכר לאותם היהודים שאליהם היא התגעגעה ושעל חסרונם היא נאנחה כל ימיה. וכשבגרתי, משהו סודי משך אותי לגלות את הסיפורים העלומים שעליהם סבתא נאנחה. ובמסעי לספר מחדש את "סיפורי האנחות" העלומים, פגשתי איזו מלאות שנסתרה ממני ומבני דורי כל הימים. מעיינות. מקורות מיים חיים של טקסטים דשנים מלאי חיים שעליהם נתנו יהודים את ימיהם ולילותיהם, ניגונים שהעלו דמעות של אושר ודכדוך בעיניהם - מצאו פינה חמה בליבי. והיום, כשאני שר כבר שנים את ניגוני הלב הטובים עם חברי מ"ניגון הלב", אני חש שסבתי האהובה הוריה סביה ודודיה, יושבים לידי ומצטרפים לשירה. אותם הבימבומים הסמרטוטיים התייפו והפכו לנעימת חיי. ובתוכם הגעגועים והאנחות, הצחוק, והדמעות של סבתא, זוהרים ומזינים בסודיות ובמתיקות את רוחי.