העצירה המוסיקאלית שפתחה את חלקה של אפרת שני במפגש פריחה היתה קטע נגינה הודי של שבע דקות וארבע עשרה שניות. בעקבותיו דיברה אפרת על העצירה שיוצר צילום הסטילס. על האפשרות לחזור ולהתבונן ברגע מסוים, אמיתי. עוד סיפרה איך מתוך העיסוק בצילום ובתיאטרון היא פיתחה ביחד עם ירון גולן את תפיסת העולם, הסדנאות וקלפי        Point-of-You. הקלפים מאפשרים בחינה מחודשת של נקודת מבט, תחושות וכיווני חיים דרך דימויים מצולמים.
צילומים מן הבוקר הנפלא מצורפים בגלריה שבסוף הפוסט.

גם עמוד הפייסבוק, בין שאר מעלותיו, מאפשר לנו לשתף אחרים בעצירות מצולמות בזמן אמיתי או בכאלו שנאספו מאלבומי התמונות של העבר. הבוקר, כשראיתי את סדרת התמונות שהעלתה בת דודתי רויטל טמיר, תפס את עיני הדימוי של אופיר בתה הקטנה ביחד עם נדיה בת דודתה, מדלגות על סלעים לאורך חוף ים חורפי-אביבי. הצילום הזה העלה את הרעיון לשים בדף הבית שלי דימויים מהפייסבוק שהועלו על ידי חברי ברשת. לכל תמונה סיפור, והקשר, אבל מרגע שיצאו אל הרשת הן כולן חשופות ופתוחות ליצירתיות, לאסוציאציות ולדמיון שלנו הצופים.
קחו עצירה, התבוננו וקראו...

השבת האחרונה נעה בין מבול של גשם שירד משמיים "כאילו אין לו אלוהים" ומשמש מחממת, קורנת וממוקדת שהציפה לפרקים את פני האדמה הרטובים. הצילום של שתי בנות הדודות האלו צולם בשלב שבין לבין. אור רך, אפרפר משהו, מתאים לקו שבין מי הים לצמחי החוף. הבנות לבושות כאילו איזו סטייליסטית של חברת אופנת ילדות בחרה עבורן את השילוב בין הסגול העז, הורוד הבוהק והלבן החגיגי. את חדוות החופש והאוויר הצח  שום סטיילינג לא יכול לזייף. עצירה בתנועה.




אילנה לוי ממצפה הילה, נמצאת בשליחות פרויקט TEN של הסוכנות היהודית בהיידרבד שבהודו. אילנה שכבר כתבה באתר בחנוכה האחרון פוסט מרגש ומפתיע תחת השם סבתא שלי לא הייתה צדקת גמורה, היא צלמת נפלאה. בכל פעם שהיא מעלה קובץ צילומים מחייה בהודו לרגע קט אני שם, במקום האחר והשונה כל-כך.

עיניה של הפעוטה ההודית פעורות בשילוב של תמיהה, סקרנות ונכונות "לבלוע את העולם". מה באמת צופן לה העתיד? עצירה דאוגה.



הפעם מושא הצילום ריגש אותי עוד יותר מן הפריים המושלם!
Adina Sabghir Scherer צלמת ואמנית מאזור בוסטון, הייתה 
מרצה אורחת  בלימודי התואר השני שלי בארה"ב וחונכת שלי בסטג' שעשיתי אצלה כשניהלה את אגף החינוך למשפחות ב- MFA המוזיאון לאמנות של בוסטון. רק לאחרונה הבנתי מעמוד הפייסבוק שלה שמזה כמה 
שנים היא מלמדת יוגה באופן מקצועי. הצילום, מלבד היותו פריים מושלם
של חיבור אדם, מים ואדמה [או חול במקרה הזה] מעורר את תדהמתי
והערצתי למהפך שעשתה עדינה בחייה. עצירה יציבה.




לפעמים מישהו אחר, שלא הכרת קודם, חושף לעיניך דמות קרובה במבט מחודש, טהור, מרגש. זה מה שקרה לי כשראיתי את דמותה המתולתלת של אביגיל בן-אריה, מבנות ביתי, בצילומיו של משה בן-שחר מקיבוץ מגידו. משה, הצטרף לטיול שהובילו אביגיל וצוות המדריכות/ים מבית ספר שדה קצרין וגולן ואצר במצלמתו ובכשרונו רגעים רבים של יופי צרוף, פנימי וחיצוני כאחת.  דף הפייסבוק של משה מלא ברגעים עצורים של אדם וטבע, צילומים עוצרי נשימה ומעוררי מחשבות. עצירה עם הערצה.




משפחת פרבר מאלון הגליל מתגוררת כבר כמה שנים בארה"ב. תחשבו על זה: פעם הקשר עם חברים בחו"ל היה תלוי הקצב של הדואר. מכתבים נכתבו, הוטמנו במעטפות שבוילו ויצאו לדרך הארוכה חוצת ימים ויבשות. אם כל תנאי הדרך אפשרו, היה הצבי במכונית האדומה מביא אותם ליעדם. זה כמעט בלתי ניתפס.

היום רגע אחרי הכתיבה, לחיצת מקש אחד מביאה את מחשבותינו וסיפורינו לכל העולם, כמעט. מבחינה זו המכתבים והצילומים עברו תהליך דומה. בלי הצורך לפתח תמונות הסיפוק הוא מיידי. כמו הנשיקה האוהבת של גילי ליואב בשולי הבריכה המקצועית בה הוא מתחרה בכבוד רב. כל שנותר לברר הוא, בלחיצת כפתור אחת, האם היה זה לפני או אחרי המקצה, לפני או אחרי הניצחון.  עצירה ספורטיבית.


בין שדות העמק החרושים ואדמתם הבוצית, בין מאגר מים שופע [הגיע הזמן!] לגבעות מוריקות ועננים נושאי טיפות משתרכת שיירה של רוכבות אופנים. כמו להקת צפרי נדוד, השיירה מפדלת.

דורית אייזנברג, אשה שעשתה שינוי בחייה משנים רבות של עבודה בתחום ההיטק וניהול קבוצות פיתוח ברפא"ל להדרכה והעצמה של נשים וגברים דרך טיול ורכיבת אופנים. מבחינת דורית הכל אפשרי, לכולם ובכל גיל.

חלוקת הפריים הרחב, המבט על הנוף הכובש והפתוח והרוכבות המנקדות אותו כחלק מהגריד של קווי האופק. עצירה של התמדה ונחישות.


"I love this two".זה הכיתוב שהוסיפה האמנית בל שפיר לצילום המשפחתי שהדביקה בעמוד הפייסבוק שלה. כמה פשוט הצילום וכמו לוכד בתוכו עולם שלם של מערכות:
המערכת האינטימית בין סבא אדמונד לנכד נבו,
המערכה שעל לוח המשחק המאתגר אותם, מערכת הצללים, החיים שמסביב המשתקפים בחלון מאחור
ומערכת אנרגטית של אהבה של הצלמת המתעדת רגע אינטימי של סב ונכד.
עצירה משפחתית.




מחווה למוטיב ציורי קלסי, ארוחה בחיק הטבע, בו משתרעות גברות בשמלות תחרה מרובות שכבות על דשא ירקרק לארוחה באוויר הצח. אמנית היודאיקה זהר יולס חברה לחקלאית מבית זהר יולס ולסבתא הגאה זהר יולס בכדי ללכוד רגע של אמת כזה. 

ליאור, כשמה כן היא קרן של אור ורדרד בתוך שדה תלתן [?] ירוק בעמק יזרעאל. עצירת אוכל. 







בעמוד הפייסבוק מעלים לפעמים צילומים מתקופות פרה-היסטוריות בהן כל קליק נספר ונשקל כי עלות פיתוח הצילום הייתה שקולה בזוזים רבים. פחות תמונות ספונטניות והרבה יותר צילומים מועמדים ומבוימים. הצלם שהיה מגיע לגן הילדים, רגע לפני העלייה לבית הספר, ומתעד את כולנו בסדרת פעולות מוכתבות מראש. הללו היו מגיעים בקיפולית מסגרות קרטון ונשמרים לנצח כ"הילד/ה עבד/ה היום יפה בגן!"

נירה עוזרד העלתה תמונה זו לעמוד הפייסבוק שלה. הצילום שידר צחוק מתגלגל ואותנטיות לא מבוימת. עצירה בזמן.




ההתבוננות בצילומיה של תמר קרא מטנזניה, חיוכי הילדים ומשחקי המשובה שלהם מקרבים אותנו לכאורה לאפריקה. ילדות, ילדים, שמחת חיים. עם זאת, הקריאה בפוסט של תמר מעמת אותנו עם המציאות ומזכיר עד כמה רחוק עולמנו מעולמם ובכמה מעט, להבדיל מילדינו, ניתן לעזור, להשפיע, לשנות ולשמח ילדים בקצה האחר של היבשת.

הילדים של תמר אוהבים להצטלם, לעשות פרצופים למצלמה אבל הם באמת משתוללים ומשחקים והצילום רק תופס את הפוזה הרגעית, את העצירה. עצירה של משובה.



צילום סטילס מתוך סרט דוקומנטרי, הוא עצירה של פריים מתוך חיים אמיתיים שנצרבו לסרט. האחים היימן מעלים סידרה חדשה לערוץ 8 של הוט ב-11 למרס. כדרכם הם עוסקים בחיים, באנשים, בסיפוריהם. הפעם, חמש משפחות שמורכבות חייהן תפרש במשך 13 פרקים שזורות אחת בשנייה על המסך. 

הבוקר, העלה תומר היימן לעמוד הפייסבוק שלו, את התמונה הזו וכתב: "דינה לנקרי שנולדה בשם דונה במרוקו וחתכו לה את הוו כשעלתה לארץ. כמה אני אוהב את האשה המרשימה הזאת. כמה אני לומד ממנה על הכוחות של נפש האדם לעמוד במאבקי החיים ולנצח בהם. גיבורה ענקית בסדרה החדשה. "

לא יכולתי להתעלם מהמבט, מהעצירה שלה, של דינה. היא עצרה גם אותי. רוצה כבר לראות את הסדרה... 
עצירה להמתנה.