שבוע עבר מאז מפגש פריחה האחרון, אחרון שהתקיים, אחרון לעונה זו וכנראה אחרון במשכן בכלל. שבוע עבר ואני נושאת איתי את קולותיו, רגשותיו וטעמו ומנסה להעלות אותם על כתב, לחלוק.

"איך את היום?" שאלתי את עצמי בכל בוקר השבוע "איך את עם ההחלטה לוותר על משהו שהיה חלק משמעותי כל-כך מחייך בשבע השנים האחרונות וללכת הלאה למחוזות חדשים, לא ידועים עדיין...איך את?" שאלתי. ולא עניתי. התחמקתי.

"אמא שלי הייתה החברה הכי טובה שלי" סיפרה מיה טבת-דיין בשיחתה במפגש. כשהיא הלכה כבר לא נשאר לי למי להתקשר, את מי לשתף, עם מי לחלוק....אז אני כותבת לה את שיחות הטלפון" אמרה בחייך נבוך וחזרה אל הדפים שהחזיקה ביד, מקריאה עוד ועוד "שיחות טלפון" מול קהל נשים דומע. חלק ודאי דמעו על מיה ואמה? אחרות בכו על האם האישית שאיננה עוד ועל הדרך גם על שאר מתיהן...ככה זה עם העצב, הוא גורף אליו בלי היררכיה שותפים. אני לא בכיתי, לא דמעתי, ישבתי מוקסמת. מוקסמת מהבחורה היפיפייה, החריפה, הנעימה והקשוחה, שישבה וסיפרה ממרחק ארבעה חודשים בלבד על הקושי הרב שביתמות מבלי להזכיר פעם אחת את המילה הזו. על ההינדואיזם וגישתו לאהבה, למוות. דיברה על החיים בחכמה של מי שיש לה "אלף שנים לחכות" כשם ספר הפרוזה שלה, אלף שנים, לא פחות.

אני זוכרת עד היום את הפעם הראשונה בה נחשפתי אני לחברות כזו בין אם לבתה. הייתי בשנות השלושים המוקדמות שלי כשנכנסו בדלת חנותי הקטנה טוטם, שברחוב שינקין בת"א, אם ובת בשיאו של יום בילוי משותף. שתי נשים דומות, בוגרת וצעירה מבלות להן. הן צחקקו, התלחשו ובדקו את אוצרות החנות בהרמוניה מפתיעה.

מוזר ככל שזה ישמע אינני זוכרת סביבי שום מערכת יחסים כזו בין בת לאם ולכן היה לי ברור שמשהו בהן שונה ואני זוכרת בברור את תחושת התדהמה מחד והקנאה העזה שאחזה בי באותו הרגע...בתפיסת החינוך בה גדלתי ההורה הוא הורה, לא חבר! ככה גדלו הורי וכך חינכו גם אותנו, אותי ואת שלושת אחי.  

שוב חשבתי על השאלות שהעסיקו ומעסיקות אותי לא אחת: מה נכון יותר בגידול ילדים? האם הקרבה מבטלת את הסמכות ההורית? האם היא פוגעת בנפרדות של ילד מהוריו? האם נכון לגדל ילדים בפתיחות חברית ולא לשמור על מרחק הורי סביר? האם חוסר הגבולות הברורים הורה-ילד-הורה פוגעת בילדי או מעצימה אותם? אינני יודעת לענות על השאלות הגדולות הללו אבל הלב שלי הצביע ושלח אותי, אותנו, לגדל את ילדינו עם מעט מאוד גבולות חיצוניים. חינוך ממקום של חברות, של פתיחות ושיתוף מלאים, של חוסר מחיצות וסודות של אהבה נטולת תנאים. 

מי שישבה בקהל כשמיה דיברה ועיניה אדומות מסיפור שלא סופר הייתה הדוברת השנייה של הבוקר, מינה פורטנוב מסטודיו פורטנוב מישען. מינה היא מקצוענית. הדרך שפרצה מאז סיימה את לימודיה במחזור הראשון של גורן במכללת עמק יזרעאל כוללת לקוחות מן המובילים במשק, פריצה ושינוי תודעתי למיטב המנכ"לים בשוק ואינסוף עבודות עליהם חתום המשרד שבבעלותה. כל זה לא הגן עליה מהתרגשות רבה כשדיברה מול נשות המפגש והוריו של עמית בן זוגה על הנושא היקר לליבה... שפת הדימויים. 

מינה הובילה אותנו למסע חשיבתי ותודעתי בהשפעה העצומה שיש למה שאנחנו רואים, לבד או בשילוב עם מילים, על הרגש שמתעורר בנו. היא נתנה לנו כלים מעשיים שיתאימו גם למי שאיננה עוסקת בהכנת מצגות על בסיס יומי אבל יכולים להפתיע את עצמנו, את ילדינו ואפילו כל נכד או נכדה. בעיקר פקחה לנו מינה את העיניים, ללראות והבין איך ועד כמה אנו חשופים ביומיום למניפולציות רגשיות מתוחכמות דרך הדימויים בהם אנו מוקפים. מודעות שתשרת אותנו ללא ספק הלאה.

בימים אלו אני מוצאת עצמי מלקטת וממיינת דימויים כהכנה לסדרת מפגשים המתוכננת לי בשנה הבאה עם נערות מכינה קדם צבאית לבנות, ממפעלי יוזמות חינוך ימין אורד, שנירקמת ממש ברגעים אלו במגדל העמק. המרחב הזה שבין המילים לדימויים, ההחלטה איזו מילה לחבר לדימוי, איך להוציא דברים מהקשרם -דווקא- כדי לפתוח דמיון וחשיבה יצירתית, הכוח הרב שמקבל מושג או נטענת מילה מחיבור של דימוי מדויק, מלווים ומובילים אותי בתהליך. 

מעל לכל אני כולי תקווה שבנות המכינה תצאנה איתי למסע, יד ביד, באותה רמת אמון ואהבה שקיבלתי במהלך השניים מקהילת בנות פריחה. אין ספק בליבי שלא פחות משרקמתי את המפגשים עבורכן קיימתי אותם עבורי, כדי להיחשף לנשים המקסימות שהיו הדוברות במהלך השנים ולפגוש בפנים המאירות ובהערות המחכימות שלכן חברותי למסע. הבטחתי במפגש שהפרידה איננה מוחלטת ואקיים במהלך השנה 2-4 מפגשים, אפנה אליכן אם וכאשר תוכלו לקחת חלק בפרוייטים העתידיים שלי ואמשיך לכתוב ולשתף דרך האתר. אני מפצירה בכן לשתף אותי, ודרכי גם את שאר הבנות, במחשבות, הצעות וסיכומים משלכן. 

רוצה להודות מקרב לב לבית שטורמן, לענת במיוחד, על האודיטוריום וסבר הפנים הטוב מאז ועד היום, למשכן לאמנות עין חרוד, לכל הצוות הנשי הענף והתומך שלו, לפטרונית שלי גליה בראור, לאורלי יעקובוביץ מסטודיו אור שנתנה קו, צבע ואופי להזמנות המפגשים, ליפה כפיר שגם הפעם הפליאה לתעד אותנו במצלמתה [ראו בגלריה המצורפת למטה] ולציפי בנציון [הברכה האישית מצורפת מתחת לתמונה] שליוותה אותי מתחילת המפגשים בכלל ובשנתיים האחרונות, יד ביד. שאו ברכה וניפגש בהמשך הדרך...



וכבר יש תגובות...המשיכו להתגלגל למטה ושילחו גם את שלכן. מצרפת גם את המילים שכתבתי לציפי, כן! בכתב יד ובעט נימרח וכמו שנאמר "בדם ליבי"...