ציפי שלנו היא אישה של מילים. שולחת לי תמיד מעטפות תפוחות בדואר מלאות בכתבות שמצאה בהן עניין, רעיונות שידליקו אותי או סתם פתקי שירה והגיגים. על כל הקטעים יש הכוונות בכתב ידה, שמבהירות ומאירות מטרת הקטע הנבחר, המאמר שנגזר או לאיזו פיסקה בדיוק יש לשים לב. כך היא חונכת אותי, מעשירה וממלאה את עולמי בצניעותה האופיינית כל כך. חשבתי שאולי נוכל להחזיר לה כגמולה במילים מנחמות וטקסטים מרפאים... הנחתי פה את אלו שמצאתי אני ומזמינה אתכן לשלוח עוד משלכן. מבטיחה להוסיפם לעמוד הניחומים הזה.
"הכישלון הגדול של חיי הוא העובדה שלא זיהיתי שעדי מתכוון לשים קץ לחייו", מתאר לאוטמן בספר. "זה כואב. איך ייתכן שאתה לא מזהה מה עובר על הבן שלך. הוא אירגן את האירועים לזכרה של עדי[חברתו], בילה עם חברים, נסע לחו"ל, ועם כל זה כואב שלא גיליתי ולא היתה לי הזדמנות לעזור לו להבין שזה צעד לא נכון". ... "אני כועס על עצמי לגבי המקרה של עדי, על כך שלא זיהיתי את הכיוון שאליו הלך בשנתו האחרונה. הכאב קיים והזמן לא מקטין אותו, רק לומדים לחיות עם זה. העיסוק מסייע להתגבר על הכאב הזה. "
דב לאוטמן
