הבוקר שאחרי ערב החג התחיל מאוחר...מאוחר מאוד. לא ידעתי כמה עייפות נצברה בי בהכנות, בהתרגשות ובערב עצמו. אצלנו חגגו השנה בסימן "פליטות" כהמשך ישיר לעיסוק בפרוייקט החשוב שיזמה חברתי אורלי פלדהיים "מרק לוינסקי" המופיע באתר ב: Friends&Links. לא דיברנו פוליטיקה ומדיניות אבל דיברנו רבות על אנושיות, רעב, גרוש, חלומות והגירה.

החוברת שהכנתי לשולחן החג נפתחה בהגדרה: 
פליט הוא אדם שנמלט מביתו או מארצו. לאחר כריתת אמנה בדבר מעמדם של פליטים, נוצרה לפליטים זכות למעמד פוליטי עקב מלחמה או רדיפה מחמת גזעם, דתם, לאומיותם, מוצאם האתני, חברותם בתנועה חברתית מסוימת או דעותיהם הפוליטיות. פליטים המבקשים הכרה והגנה מהמדינה הראשונה אליה הגיעו במהלך בריחתם ממדינתם, מוגדרים כ"מבקשי מקלט" על פי האמנה. הגדרת מעמד הפליטים לפי האמנה בדבר מעמדם של פליטים, איננה חלה על מקרים של אסונות טבע או משברים כלכליים." [ויקיפדיה]
בישראל חיים קרוב ל-55 אלף פליטים ומבקשי מקלט, כמחציתם מאריתריאה ו-15% מסודן.  

בהמשך הייתה מעין הצהרת כוונות:
נספר את סיפור אבותינו שביום זה י"ד ניסן החליטו לעשות מעשה ולהפנות גב לצורר שהתעמר בהם ולצאת לדרך הקשה והלא ברורה לארץ המובטחת. נשמע מוכר? 
לא מזכיר קצת את החברים שישנים בגינת לוינסקי? אלו שבורחים מאריתריאה או סודן?
נרחיב את המושג גם לתחושות פליטות שחווינו בחיינו, אישיות ולא בהכרח דרמטיות. נשלב אמירות וסיפורים אישיים שיעשירו את הסיפור ההיסטורי הכללי בסיפורים אישיים של היסטוריה משפחתית וגם יעמיקו את ההכרות בננו. ננסה להוציא את סיפור ליל הסדר מאבק החפירות הארכיאולוגיות ונבדוק איך הוא מתחבר למציאות חיינו פה ועכשיו.  

וכך בין היתר עשינו:
הקראנו את שירו של אמנון ריבק, כל אדם צריך מצרים

http://leratzon.blogspot.com/2009/04/blog-post_17.html

סיפרנו בהגדה ובסיפור יציאת מצריים, בקריאה ובשירה, ובנוסף שוחחנו, העלנו במהלך הערב שאלות, בעיקר שאלות, על פליטות בני ישראל אז ו"הפליטים" היום, סיפור מסעם לארץ של יהודי אתיופיה, סיפורו האישי של יחזקאל, ראש הסדר שהגיע ארצה מפרס כילד, אחד מעשרה. דיברנו על רעב, מושג שלשמחתינו רחוק מחיינו אבל עדיין קיים בחיי אחרים, על צדק וצדקה.

קראנו קטע מתוך דברים שכתב בנושא הרב דני סגל, רב היישוב הדתי-חילוני אלון,  בשם דלתות מסתובבות: "דלתות נפתחות ונסגרות במהלך ליל הסדר, ההזמנה לעניים מלווה בפתיחת דלת, וגם אליהו הנביא יוצא ובא...יפה לחשוב על מהלך אלפי השנים. על תחילת היציאה לחרות, שלוותה בהגפת דלתות, ועל המקום של החירות השלמה, שבו דלתך כבר יכולה להיות פתוחה. מנהג יפה של פתיחת הדלתות, הלב והכיס - מתקיים לפני חג הפסח. וכך מתאר אותנו - הרב אליהו כי טוב, בספר התודעה:
 "מנהג בכל ישראל שבימים הראשונים של ניסן גובים "מעות חטין" מכל בני העיר כפי אשר תשיג ידם, וקונים במעות אלה חטים לפסח ומחלקים לעניי העיר איש איש כפי צרכיו לפסח. וכן נותנים לו שאר צרכי החג ביין בשר ודגים, או נותנים להם מעות והם קונים צרכיהם בעצמם. ונהגו מנהג זה לפני הפסח לא משום מצוות צדקה, שהרי מצוה זו נוהגת בכל השנה כמו בפסח, אלא משום חרות נהגו בו. שאפילו כבר קיים אדם מצות צדקה כהלכתה, אין הוא מרגיש חרות בנפשו אם הוא יודע שבסמוך לו נמצאים רעבים שאין להם מה יאכלו..." (ספר התודעה, אליהו כי טוב)
ואם נזכה באמת שישבו כולם, ויזכו להסב אל הסדר, בשמחה ובחרות מרב, כל נוכל לומר בפה מלא:
'השתא - בני חורין'.  "
 
צחקנו...שתינו...אכלנו...ושוב צחקנו,
            וקינחנו עם עוגת המצות ולא רק איתה...

וסיימנו עם קטע משיר של יהודה עמיחי, תירים:

ואצלך? איך עבר החג?? אילו מסורות ומנהגים משפחתיים מייחדים את שולחן הסדר שלך?
אשמח לתשובות ישירות בשליחת טלגרמה בחלק ה'תגובות' של העמוד.
כך אוכל לשתף, ונחלוק כולנו בסיפורים וחוויות.
חג שמח,
              עדית