בהמשך למפגש פריחה שעסק ב"בחירות אישיות", מצורפת הרצאה מרתקת של פרו' שינה איינגר. ההרצאה איננה מלווה בכתוביות אבל בתחתיתה מופיע הטקסט בעברית. מצרפת אותו במורד העמוד.
אמנות הבחירה, שיינה איינגר
היום, אני רוצה לקחת אתכם מסביב לעולם ב-18 דקות. בסיס הפעילות שלי הוא בארה"ב אבל בואו נתחיל בצידה השני של המפה בקיוטו, יפן, שם גרתי אצל משפחה יפנית כאשר עשיתי חלק ממחקר הדוקטורט שלי לפני 15 שנים. כבר אז ידעתי שאתקל בהבדלים תרבותיים ואי-הבנות אך הם קרו כשלא ציפיתי להם.
ביומי הראשון, הלכתי למסעדה, והזמנתי כוס של תה ירוק עם סוכר. לאחר שהייה המלצר אמר: "לא שמים סוכר בתה ירוק." "אני יודעת". אמרתי. "אני מודעת למנהג הזה, אבל אני ממש אוהבת תה מתוק." בתגובה, הוא נתן לי גרסה אדיבה יותר של אותו הסבר "לא שמים סוכר בתה ירוק." "אני מבינה, " אמרתי,"שהיפנים אינם שמים סוכר בתה הירוק שלהם. אבל אני רוצה לשים קצת סוכר בתה הירוק שלי." מופתע מההתעקשות שלי, המלצר העלה את הבעיה בפני המנהל שלו. מהר מאוד, החל דיון ארוך, ולבסוף המנהל ניגש אלי ואמר לי: "אני מצטער מאוד. אין לנו סוכר." ובכן, בגלל שלא יכולתי לקבל תה כפי שרציתי, הזמנתי כוס קפה, אותה הביא המלצר בזריזות. על יד הכוס נחו להן שתי שקיות סוכר.
הכשלון שלי להשיג לעצמי כוס תה ירוק מתוק לא היה תוצר של חוסר הבנה פשוט, הוא היה תוצאה של הבדל מהותי במושגים שלנו על בחירה. מנקודת המבט האמריקאית שלי, אם לקוחה מבקשת בקשה סבירה המבוססת על העדפותיה, יש לה כל זכות שבקשותיה יענו. הדרך האמריקאית, אם אצטט את בורגר קינג,היא "כמו שאתה רוצה," כי, כמו שאומרים בסטרבקס, "האושר נמצא בבחירות שלך." אבל מנקודת המבט היפנית, זוהי חובתם להגן על אלה שלא יודעים איך להתנהג, במקרה הזה הגאיז'ין (זרה) הבורה, מבחירה שגויה. נודה באמת, האופן בו רציתי לשתות את התה לא היה מקובל בהתאם לסטנדרטים התרבותיים, והם השתדלו מאוד להציל את כבודי.
האמריקאים נוטים להאמין שהם הגיעו לפסגה כלשהי באופן בו הם בוחרים. הם חושבים שבחירה בראייה אמריקאית מגשימה תשוקה מולדת ואוניברסלית לבחירה באנושות כולה. לרוע המזל, אמונות אלה מבוססות על הנחות שאינן בהכרח נכונות בארצות רבות, בתרבויות רבות. ולפעמים הן גם אינן נכונות בתוך גבולות ארה"ב. אני רוצה לדון בכמה מההנחות האלו והבעיות הקשורות בהן. בזמן זה אני מקווה שתתחילו לחשובעל חלק מההנחות שלכם ואיך הן עוצבו ע"י הרקע שלכם.
הנחה ראשונה: אם בחירה משפיעה עליכם, אז אתם אלה שצריכים לבצע אותה. זוהי הדרך היחידה לוודא שההעדפות והאינטרסטים שלכם יסופקו באופן מלא. זה חיוני בשביל הצלחה. בארה"ב מוקד הבחירה העיקרי הוא הפרט. אנשים חייבים לבחור עבור עצמם, לפעמים בעקשנות, ללא קשר למה שאחרים רוצים או ממליצים. זה נקרא "להיות נאמן לעצמך." אבל האם כל האנשים מרוויחים מגישה כזו לבחירה? מרק לפר ואני ביצענו סדרה של מחקרים בהם חיפשנו את התשובה לשאלה הזו.
במחקר אחד, שביצענו בסן פרנסיסקו באיזור היפני, הבאנו למעבדה ילדים בני 7-9 ממוצא אנגלי וממוצא אסיאתי וחילקנו אותם לשלוש קבוצות. הקבוצה הראשונה נכנסה ואת פניה קיבלה גב' סמית שהראתה להם 6 ערימות גבוהות של חידות של היפוך אותיות. הילדים יכלו לבחור את הערימה שהם יפתרו. הם אפילו יכלו לבחור באיזה טוש הם יכתבו את התשובות שלהם. כשהקבוצה השניה הגיעה, היא נכנסה לאותו החדר והראו לה את אותן החידות, אבל הפעם גב' סמית אמרה להם אילו חידות לפתור ועם אילו טושים לכתוב את תשובותיהם. וכשהקבוצה השלישית הגיעה, נאמר להם שהחידות והטושים נבחרו ע"י אמא שלהם. במציאות, הילדים שנאמר להם מה לפתור, ע"י גב' סמית או אמהותיהם, קיבלו למעשה בדיוק את אותן חידות שהמקבילים שלהם בקבוצה הראשונה בחרו לעצמם. בשיטה זו יכולנו לוודא שהילדים בשלוש הקבוצות ביצעו כולם את אותה פעילות, וכך היה לנו קל יותר להשוות את ביצועיהם.
הבדלים קטנים שכאלה בהוראות של הפעילות יצרו הבדלים ניכרים ברמת הביצוע שלהם.אנגלו-אמריקאים ביצעו פי 2.5 יותר חידות כאשר הם יכלו לבחור אותן, בהשוואה למצב בו הן נבחרו עבורם ע"י גב' סמית או אמם. לא משנה מי בחר עבורם, אם המטלה הוכתבה ע"י אחר, הביצוע שלהם נפגע.למעשה, חלק מהילדים הובכו בבירור כשנאמר להם שהתייעצנו עם אמא שלהם. ילדה אחת בשם מארי אמרה: "שאלתם את אמא שלי?" לעומת זאת, ילדים אמריקאים ממוצא אסיאתי ביצעו הכי טוב כשהם חשבו שאמא שלהם בחרה עבורם,מקום שני כשהם בחרו עבור עצמם, והכי פחות טוב כשהבחירה נעשתה ע"י גב' סמית. ילדה בשם נטסומיאפילו התקרבה לגב' סמית כשיצאה מהחדר, משכה בחצאיתה ושאלה: "תוכלי בבקשה לומר לאמא שלי שעשיתי את זה בדיוק כפי שהיא אמרה?"
הדור הראשון של הילדים הושפעו במידה רבה מגישת הבחירה של הוריהם המהגרים. עבורם, בחירה אינה רק דרך להגדיר את ייחודם ולעמוד על שלהם, אלא דרך ליצור קהילה והרמוניה ע"י היענות לבחירות של אנשים מוערכים ונאמנים. אם היה להם מושג של להיות נאמן לעצמך, אז העצמי הזה, ככל הנראה, היה מורכב לא מפרט, אלא מקולקטיב. הצלחה עבורם היא להשביע את רצונם של דמויות מפתח בנוסף לסיפוק צרכיהם האישיים. או, אפשר לומר שהעדפותיו של הפרט עוצבו ע"י ההעדפות של אנשים אחרים. אם כך, ההנחה שאנו הכי מצליחים כשהפרט בוחר עבור עצמו נכונה רק כאשר אותו פרט נפרד באופן ברור מאחרים. אם, לעומת זאת, שני אנשים או יותר תופסים את הבחירות שלהם וההשלכות שלהן כקשורות באופן אינטימי, אז הם יכולים להגביר את ההצלחה זה של זה בכך שהם יהפכו את תהליך הבחירה לצעד קולקטיבי. להתעקש על כך שהם יבחרו בנפרד, יכולה בעצם לפגוע בביצועים של שניהם וביחסים ביניהם.אבל זה בדיוק מה שדורשת הפרדיגמה האמריקאית. היא משאירה מעט מאוד מקום לתלות הדדית או להכרה ביכולתו של הפרט לשגות. היא דורשת שכולם יתייחסו לבחירה כאל צעד פרטי המגדיר את עצמך.אנשים שגדלו בתוך פרדיגמה כזו יכולים לתפוס אותה כמדרבנת. אבל זאת טעות להניח שכולם משגשגים תחת הלחץ של בחירה עצמאית.
ההנחה השניה בבסיס התפיסה האמריקאית של בחירה היא משהו כזה: ככל שיש לך יותר בחירות, כך עולה הסיכוי שתקבל את הבחירה הטובה ביותר. אז קדימה וולמרט עם 100,000 המוצרים השונים שלה, אמאזון עם 27 מיליון ספרים ומאצ'.קום עם - כמה זה היום? - 15 מיליון אפשרויות לדייטים. בטוח תמצאו את הזיווג המושלם. בואו נבחן את ההנחה הזו במזרח אירופה. כאן, ראיינתי אנשים שהיו תושבים של מדינות קומניסטיות בעבר, ושכולם עמדו בפני האתגר לעבור לחברה יותר דמוקרטית וקפיטליסטית. ואחת התגליות המעניינות ביותר הגיעה לא מתשובה לשאלה, אלא ממחווה פשוטה של אירוח: כשהמשתתפים הגיעו לראיון שלהם, הצעתי להם מספר משקאות, קוקה קולה, דיאט קולה, ספרייט, שבעה, למען הדיוק. במהלך המפגש הראשון, שהיה ברוסיה, אחד המשתתפים העיר הערה שלא ציפיתי לה. "אה, אבל זה לא משנה. זה הכל סודה, זו רק אפשרות אחת." הופתעתי כ"כ מההערה הזו שהחל מאותו רגעהתחלתי להציע לכל המשתתפים את 7 משקאות הסודה האלה. ואז שאלתי אותם: "כמה אפשרויות יש כאן?" שוב ושוב, הם התייחסו לשבעת המשקאות האלה לא כאל 7 אפשרויות, אלא כאחת: סודה או לא סודה.כשהוספתי מים ומיץ לשבעת משקאות הסודה, הם תפסו את זה כשלוש אפשרויות - מיץ, מים וסודה. תשוו את זה למסירות עד מוות של אמריקאים רבים, לא רק לטעם מסוים של סודה, אלא גם למותג ספציפי. אתם יודעים, מחקרים מראים שוב ושוב שאנחנו לא יכולים להבחין בין קוקה קולה לפפסי, אבל כמובן, אני ואתם יודעים שקוקה קולה היא הבחירה הטובה.
לאמריקאים מודרניים שחשופים ליותר אפשרויות ויותר פרסומות עם אפשרויות מאשר כל אחד אחר בעולם,בחירה קשורה לזהות שלהם לא פחות מאשר לזהות של המוצר. שלבו את זה עם ההנחה שיותר אפשרויות זה תמיד יותר טוב, ויש לכם קבוצת אנשים שעבורם כל הבדל קטן חשוב ולכן כל בחירה חשובה. אבל עבור מזרח אירופאיים, הנגישות הפתאומית של כל המוצרים הצרכניים האלה בשוק היתה כמו מבול. הם הוצפו באפשרויות לפני שיכלו למחות על כך שאינם יודעים לשחות.
כששאלו אותם: "אילו מילים ודימויים אתם מקשרים לבחירה?" גרזגורז מוורשה אמר: "אה, בשבילי זה פחד. זה כרוך בכמה דילמות. אני רגיל להיעדר בחירה." בודהן מקייב אמר בתגובה לאיך הוא מרגיש כלפי שוק הצרכנות החדש: "זה יותר מדי. אנחנו לא זקוקים לכל מה שיש כאן." סוציולוג מסוכנות הסקרים בוורשה הסביר: "הדור הותיק קפץ מכלום לבחירה בכל מקום. מעולם לא ניתנה להם הזדמנות ללמוד איך להגיב." וטומאס, פולני צעיר, אמר: "אני לא צריך 20 סוגי מסטיק. אני לא מתכוון לכך שאיני רוצה בחירה כלל, אבל רבות מהבחירות האלה הן די מלאכותיות. במציאות, הרבה מהבחירות הן בין חלופות שאינן כה נבדלות." הערך בבחירה תלוי ביכולת שלנו לתפוס הבדלים בין האפשרויות.
אמריקאיים מתאמנים כל החיים במשחק "מצא את ההבדלים." הם מתאמנים בזה מגיל כה צעיר, שהם למדו להאמין שכולם ודאי נולדו עם היכולת הזו. למעשה, רוב בני האדם חולקים צורך בסיס ורצון בבחירה, לא כולנו רואים בחירה באותם מקומות או באותה מידה. כשאדם לא מסוגל להבחין בשוני בין שתי אפשרויות, או כאשר קיימות יותר מדי אפשרויות כדי להשוות ביניהן, תהליך הבחירה יכול להיות מבלבל ומתסכל. במקום לבצע בחירות טובות יותר, אנחנו המומים מהבחירה, לפעמים אפילו מפחדים ממנה. הבחירה מפסיקה להציע הזדמנויות, ובמקום מציבה מגבלות. היא לא סימן של שחרור, אלא של חנק על-ידי פרטים חסרי ערך. במילים אחרות, בחירה יכולה להפוך להיות בדיוק ההיפך מכל מה שהיא מייצגת בארצות הברית כאשר היא מושלכת על אלה שאינם מוכנים אליה מספיק.
אבל לא מדובר רק באנשים אחרים ממקומות אחרים שמרגישים את הלחץ של בחירות הולכות וגואות. האמריקאים בעצמם מגלים שבחירה בלתי מוגבלת נראית יותר אטרקטיבית בתיאוריה מאשר במציאות. לכולנו יש מגבלות גופניות, נפשיות ורגשיות שאינן מאפשרות לנו לעבד כל בחירה בה אנו נתקלים, אפילו בחנות המכולת, בוודאי שלא במהלך החיים כולם. מספר מחקרים הראו שאם נותנים לאנשים 10 אפשרויות או יותר, כשהם מבצעים בחירה, הם מקבלים החלטות פחות טובות, אם זה בתחום הבריאות, השקעות, או תחומים חיוניים אחרים. ועדיין, רובנו מאמינים שאנחנו צריכים לקבל את כל ההחלטות שלנו לבד ואנחנו מחפשים עוד יותר החלטות.
זה מביא אותי להנחה השלישית, ואולי הכי בעייתית: "לעולם אל תאמר לא לבחירה." כדי לבחון את זה, בואו נחזור לארה"ב, ואז נקפוץ לצרפת. ליד שיקגו, זוג צעיר, סוזן ודניאל מיצ'ל, עמדו להביא לעולם את ילדתם הראשונה. הם כבר בחרו עבורה שם, ברברה, על שם סבתה. לילה אחד, כשסוזן היתה בחודש השביעי להריונה, היא החלה לחוש צירים והובהלה לחדר המיון. התינוקת נולדה בניתוח קיסרי, אבל ברברה סבלה מאי אספקת חמצן למוח. ללא יכולת לנשום בעצמה, היא חוברה למכשיר הנשמה. יומיים לאחר מכן,הרופאים נתנו לזוג מיטשל בחירה. הם יכלו לנתק את ברברה ממכשיר ההנשמה, ואז היא היתה מתה תוך שעות, או שהם יכלו להשאיר אותה מחוברת להנשמה, ואז היא עדיין היתה יכולה למות תוך ימים. אם היא תשרוד, היא צפויה להישאר צמח באופן קבוע, לעולם לא תוכל ללכת, לדבר, או לתקשר עם אחרים. מה הם עשו? מה היה כל הורה עושה? במחקר שערכתי עם סימונה בוטי וקריסטינה אורפלי, הורים אמריקאים וצרפתיים רואיינו. הם כולם סבלומאותה טרגדיה. בכל המקרים התינוק נותק ממכשיר ההנשמה, ומת. אבל היה הבדל גדול. בצרפת, הרופאים החליטו אם ומתי לנתק את התינוק מההנשמה, בעוד שבארה"ב, ההחלטה הסופית היתה בידי ההורים. אנחנו שאלנו את עצמנו: האם זה משפיע על הדרך בה ההורים מתמודדים עם המוות של יקירם? מצאנו שכן.
אפילו שנה לאחר מכן, הורים אמריקאים הביעו יותר רגשות שליליים בהשוואה להורים הצרפתיים. הורים צרפתיים אמרו דברים כמו: "נוח היה כאן כה מעט זמן, אבל לימד אותנו כ"כ הרבה. הוא נתן לנו פרספקטיבה חדשה על החיים." הורים אמריקאים אמרו יותר דברים בסגנון: "מה אם? מה אם?" הורה אחר התלונן: "אני מרגיש כאילו הם עינו אותי בכוונה. איך הם עשו לי את זה?" והורה אחר אמר: "אני מרגיש כאילו היה לי תפקיד בהוצאה להורג." אבל כששהורים האמריקאים נשאלו אם הם היו מעדיפים שהרופאים יקבלו את ההחלטה, כולם אמרו: "לא." הם לא יכלו לדמיין להעביר את הבחירה למישהו אחר, למרות שביצוע הבחירה הזו גרם להם לחוש לכודים, אשמים, כועסים. במספר מקרים הם אפילו היו בדיכאון קליני. ההורים האלה לא יכלו לחשובעל ויתור על הבחירה, כי זה היה עומד בניגוד לכל מה שהם למדו וכל מה שהם האמינו בו לגבי הכוח והיעד של בחירה.
בחיבור "האלבום הלבן," ג'ואן דידיון כותבת: " אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים על מנת לחיות. אנחנו מפרשים את מה שאנחנו רואים, בוחרים באפשרות הכי ישימה ממגון האפשרויות הקיים. אנחנו חיים לחלוטין על פי העול של קו נרטיבי על דימויים נבדלים, על הרעיונות איתם למדנו להקפיא את מקסם השווא המשתנה שהוא חוויתנו האמיתית." הסיפור שאמריקאים מספרים, הסיפור בו תלוי החלום האמריקאי, הוא הסיפור של בחירה ללא גבול. הנרטיב הזה מבטיח כ"כ הרבה: חופש, אושר, הצלחה. הוא מניח את העולם לרגליך ואומר: "אתה יכול לקבל כל דבר, הכל." זה סיפור נהדר, ומובן למה הם יסתייגו משינוי שלו. אבל אם תסתכלו מקרוב, תתחילו לראות את החורים, ותתחילו לראות שניתן לספר את הסיפור בדרכים רבות ואחרות. לעיתים קרובות מנסים אמריקאים להפיץ את רעיונותיהם לגבי בחירה, תוך אמונה שהם יתקבלו, או שצריך לקבלם, בברכה בלב וראש פתוחים. אך ספרי ההיסטוריה והחדשות היומיות מראות לנו שלא תמיד זה עובד כך. מקסם השווא, החוויה האמיתית אותה אני מנסים להבין ולארגן באמצעות נרטיב, משתנה ממקום למקום. נרטיב אחד בודד לא יכול לשרת את הצרכים של כולם בכל מקום. יתרה מכך, האמריקאים עצמם יכולים להרוויח מהכנסה של פרספקטיבות חדשות לנרטיב שלהם, שמניע את הבחירות שלהם מזה זמן רב.
רוברט פרוסט אמר פעם ש: "שירה נאבדת בתרגום." הוא רומז לכך שכל מה שיפה ומרגש, מה שנותן לנו דרך הסתכלות חדשה, לא יכול לעבור לאלה הדוברים שפה שונה. אבל יוסף ברודצקי אמר ש: "שירהמקבלת ערך מוסף בתרגום." הוא רומז לכך שתרגום יכולה להיות פעולה יצירתית ויוצרת. כשזה מגיע לבחירה, יש לנו יותר מה להרוויח מאשר להפסיד אם נשלב מספר תרגומים של הנרטיבים.
במקום להחליף סיפור אחד באחר, אנחנו יכולים ללמוד ממספר גרסאות קיימות ומרבות שטרם נכתבו. לא משנה מהיכן אנחנו, ומה הנרטיב שלכם, לכולנו ישנה האחריות לפתוח את עצמנו לתפיסה רחבה יותר על מה בחירה יכולה לעשות, ומה היא יכולה לייצג. וזה לא מוביל ליחסיות מוסרית משתקת. אלא זה מלמד אותנו מתי ואיך לפעול. זה מקרב אותנו יותר למימוש הפוטנציאל המלא של בחירה, לעורר השראה ותקווה ולהשיג את החופש שהבחירה מבטיחה לנו אך לא תמיד מקיימת. אם נלמד לדבר זה עם זה, אם כי באמצעות תרגום,אז נוכל להתחיל לראות בחירה על כל מוזריותה, מורכבותה, ויופיה המרשים. תודה רבה.
ברונו ג'יוסאני: תודה רבה. שינה, יש פרט בביוגרפיה שלך שלא כתבנו בתכניה. אבל עכשיו הוא ברור לכל מי שכאן בחדר. את עיוורת. ואני מניח שאחת השאלות הראשונות שעולות אצל כולם היא: איך זה משפיע על מחקר הבחירה שלך? כי זאת פעולה שרוב האנשים מקשרים עם קלט ויזואלי כמו אסתטיקה וצבע וכן הלאה.
שינה איינגאר: זה מצחיק שאתה שואל, כי אחד הדברים המעניינים בלהיות עיוור הוא שאתה בעצם מקבל נקודת תצפית שונה כשאתה בוחן את הדרך בה אנשים רואים עושים בחירות. וכפי שציינת, ישנן הרבה בחירות כיום שהן מאוד ויזואליות. כן, אני, כפי שניתן לצפות, נהיית די מתוסכלת מבחירות כמו איזה לק לשים, כי אני צריכה לסמוך על הצעות של אחרים. ואני לא יכולה להחליט.
ופעם אחת הייתי במכון יופי, וניסיתי להחליט בין שני גווני ורוד בהיר. הראשון נקרא "נעלי בלט." והשני נקרא "מקסים." אז שאלתי שתי נשים שם. ואחת אמרה לי: "את בטוח צריכה לקחת את 'נעלי בלט'." "איך זה נראה?" "טוב, זה גוון מאוד אלגנטי של ורוד." "אוקיי, יופי." והאשה השניה אמרה לי לקחת את "מקסים." "איך זה נראה?" "זה גוון זוהר של ורוד." אז שאלתי אותם: "אז איך אני מבחינה ביניהם? מה ההבדל ביניהם?" והם אמרו: "טוב, אחד אלגנטי, והשני זוהר." טוב, הבנו את זה. והדבר היחיד שהם הסכימו עליו היה: טוב, אם הייתי יכולה לראות אותם, הייתי מבחינה בקלות ביניהם.
ושאלתי את עצמי אם הן הושפעו מהשם או מהתוכן של הצבע. אז החלטתי לערוך ניסוי קטן. אז הבאתי את שני בקבוקי הלק למעבדה, והורדתי מהם את התוויות. והבאתי נשים למעבדה, ושאלתי אותן: "במי היית בוחרת?" 50% מהנשים האשימו אותי שאני עובדת עליהם, בכך ששמתי את אותו צבע לק בשני הבקבוקים. בשלב הזה את מתחילה לחשוב, מי באמת עובד על מי. עכשיו, מבין הנשים שיכלו להבחין ביניהם, כשהוסרו התוויות הן בחרו ב"מקסים," אבל כשהתוויות נותרו, הן בחרו ב"נעלי בלט." אז כמה שאני מבינה, ורד בכל שם אחר כנראה נראה אחרת ואולי אף מריח אחרת.
ב"ג: תודה. שינה אייאנגר. תודה שינה.