מעל השדה שלא אראה עוד
כשהייתי נערה באחד מישובי עמק יזרעאל, אי שם בשנות השמונים, הרבתי להתבודד. הולכת לי מבתי הישוב לבית הקברות, דרך שדות העמק הנובטים בחיטה ומטעי השקדיות שרק ניטעו אז. הוידאו המוקרן במרכז תערוכתה של Dana Bomatz שלח אותי לשם, לדרך בין הבית לבית הקברות. אותה האדמה שמצמיחה ומחיה היא זו שמכסה את מי שסיים את המסע מעליה.
כמו בסיפור דמטר [אלת התבואה] ופרספונה [בתה] אבל ההפך, נחטפה אמה של דנה מפני האדמה צעירה מדי, יפה ומלאת חיים. בתה דנה יוצאת למסע לעמקי הכאב, האבדן והשאול אחר האם שאהבה כלכך והיא מספרת את געגועיה דרך אינסוף פריטים קטנים של טבע, שמחזור חייהם הסתיים -
פריחה אדומה כדם שנשרה על המדרכת, גרעיני פירות שנרקבו, שבלולים שדיריהם הרכים נטשו אותם, קיני צופיות שננטשו וכוכבי פלומת סב שנכלאו בצנצנת חמוצים ענקית ושקופה. הצינצנת הזאת היא רק אחת ממכלול קטוקמבות, קברים, שבהם כולאת דנה את זכרונותיה, את כאבה?!?
רהיטים וחפצי נוי מהבית של אמא נעטפו בבוץ ואבני מקום כמאובנים של זכרון, מאבדים מרכותם, זרים ליעודם הראשוני לשיוכם הביתי. ניילונים של חממות שמוטים, מפותלים, מטונפים, שאצרו בעברם חום וחיים למה שצמח מתחתיהם, משמשים כעין וילונות במה, לשדה החיטה הנושב ברוח, מדגישים את המתח הנורא בין החי למת. תיונים שדהו משימוש חוזר הופכים מעטפות לצילומי משפחה ומילים, מילים שבונות משפטים קצרים, קטועים, כמו החיים, תלויים על חוטים דקים, נעים מכל משב רוח, מכל סימן חיים.
תוגה גדולה שורה על המיצב מרובה החלקים שיצרה דנה בגלריית גן שמואל, תוגה אישית אך מחברת, כזו ששולחת את הצופה למחוזות ילדות, למורכבות יחסי הורות, לזכרונות של בית וביתיות ולפרידה ממי שעזבו את המסע הזה. אבל לא רק תוגה יש כאן אלא גם אופטימיות, אהבת החיים, הטבע והמקום ואסתטיקה רבה.
על הקיר המרוחק מהפתח תלויים, ללא מיסגור, שני צילומים, שתי מפתחות לתערוכה. בראשון, רגליה הכפריות והמבוצצות של דנה וידיה הגדולות מציצים מאחורי מפת שולחן מיושנת ורקומה שהיא תולה כמסך - בינה ובין הצופה - בעומדה בתוך ערימת פרי הדר נרקב. בשני, ליד כוננית ביתית חומה מלאה באותו פרי נרקב עומדות האם המנוחה, דנה ושתי בנותיה. הן ניצבות זקופות, מבט מיושר למצלמה ופניהן חתומות. הצילום שדנה ביימה, מהדהד דורות של איכרות, נשות עמל, מזרח אירופאיות אמיצות ועזות שיכלו למכות הגורל ובחרו בחיים. זאת השושלת שלה, של דנה בומץ, אלו שורשיה וזו מורשתה לבנותיה.
12/2022
"מעל השדה שלא אראה עוד" , Dana Bomatz, אוצרות Orit Kulikovsky גלריה גן שמואל,
שעות: חמישי 16:00-18:00,שישי ושבת 11:00-14:00
פריחה אדומה כדם שנשרה על המדרכת, גרעיני פירות שנרקבו, שבלולים שדיריהם הרכים נטשו אותם, קיני צופיות שננטשו וכוכבי פלומת סב שנכלאו בצנצנת חמוצים ענקית ושקופה. הצינצנת הזאת היא רק אחת ממכלול קטוקמבות, קברים, שבהם כולאת דנה את זכרונותיה, את כאבה?!?
רהיטים וחפצי נוי מהבית של אמא נעטפו בבוץ ואבני מקום כמאובנים של זכרון, מאבדים מרכותם, זרים ליעודם הראשוני לשיוכם הביתי. ניילונים של חממות שמוטים, מפותלים, מטונפים, שאצרו בעברם חום וחיים למה שצמח מתחתיהם, משמשים כעין וילונות במה, לשדה החיטה הנושב ברוח, מדגישים את המתח הנורא בין החי למת. תיונים שדהו משימוש חוזר הופכים מעטפות לצילומי משפחה ומילים, מילים שבונות משפטים קצרים, קטועים, כמו החיים, תלויים על חוטים דקים, נעים מכל משב רוח, מכל סימן חיים.
תוגה גדולה שורה על המיצב מרובה החלקים שיצרה דנה בגלריית גן שמואל, תוגה אישית אך מחברת, כזו ששולחת את הצופה למחוזות ילדות, למורכבות יחסי הורות, לזכרונות של בית וביתיות ולפרידה ממי שעזבו את המסע הזה. אבל לא רק תוגה יש כאן אלא גם אופטימיות, אהבת החיים, הטבע והמקום ואסתטיקה רבה.
על הקיר המרוחק מהפתח תלויים, ללא מיסגור, שני צילומים, שתי מפתחות לתערוכה. בראשון, רגליה הכפריות והמבוצצות של דנה וידיה הגדולות מציצים מאחורי מפת שולחן מיושנת ורקומה שהיא תולה כמסך - בינה ובין הצופה - בעומדה בתוך ערימת פרי הדר נרקב. בשני, ליד כוננית ביתית חומה מלאה באותו פרי נרקב עומדות האם המנוחה, דנה ושתי בנותיה. הן ניצבות זקופות, מבט מיושר למצלמה ופניהן חתומות. הצילום שדנה ביימה, מהדהד דורות של איכרות, נשות עמל, מזרח אירופאיות אמיצות ועזות שיכלו למכות הגורל ובחרו בחיים. זאת השושלת שלה, של דנה בומץ, אלו שורשיה וזו מורשתה לבנותיה.
12/2022
"מעל השדה שלא אראה עוד" , Dana Bomatz, אוצרות Orit Kulikovsky גלריה גן שמואל,
שעות: חמישי 16:00-18:00,שישי ושבת 11:00-14:00