אני אוהבת את תל-אביב אהבת נפש. כמי שגדלה בקסריליבקה ומעולם לא חצתה כילדה את הסמבטיון, תל אביב הייתה עבורי חו"ל. כשהגעתי בשנות העשרים המוקדמות לחיי ללמוד באוניברסיטת ת"א אשר ברמת אביב, כידוע, הרגשתי שחציתי איזה קו פנימי, מסתורי בין העבר הכפרי שלי לעיר השופעת כל טוב. לא ניצלתי מספיק את ממנעמיה בשנים ההם... הייתי צעירה, ענייה ובורה. מאז אני בהשלמה ותיקון מתמשכים.
בעבר, לא היה לי קל להגדיר את אותו דבר חמקמק שגרם להתאהבות המתמשכת, ואולי הוא גם השתנה במהלך השנים. מה שברור הוא שהיום אהבתי לעיר מתחילה בבתי הקפה. ממשיכה ברחובות ומסתיימת בגלריות, תיאטראות ושאר אוצרות התרבות שהעיר מציעה ללא הפסקה.
בית הקפה הוא מקום המפגש האולטימטיבי של התל-אביבי ומקום המפלט והמנוחה המועדף על המבקרים לרגע. אני מחשיבה עצמי בראשונים כי כשאני כבר מגיעה לעירי האהובה אני נוקטת כמצווה "ברומא נהג כרומאי" ויושבת מספר פעמים רב ככל הניתן בבתי הקפה הרבים והטעימים הפזורים בעיר.
רחובות העיר, נקיים יותר או פחות, מלאים בתנועת אדם בכל שעה ביום וגם בלילה. הרחובות חושפים את צבעוניות המהלכים בהם, את צפונות החנויות הקטנות והגדולות הפזורות לאורכן ואת יפי שדרות השקמים המהוות מפלט של קרירות בקיץ הדביק ומטרייה לעת מצוא בחורף הנדיר.
בתחום התרבות יש בתל אביב אינסוף היצע לטעמים רבים ומגוונים. כצרכנית תרבות נאמנה אני לרוב רק קוראת על מה שיקרה או מה שהיה. מדי פעם מזדמנת לי חוויה ממשית, ולא תמיד במקום מוגדר או ממוסד...חלק מקסמה של תל אביב בהתרחשויות שאינן מתומחרות: מעגל המתופפים בחוף הדולפינריום, מרק לוינסקי בגינה או הופעה על גג ה"אוזן בר" ... הכל הולך, הכל רועש, מצלצל וממלא את הלב והנשמה.
בשנת 1946 כתב נתן אלתרמן [לחן משה וילנסקי] את המילים הבאות:
אוֹמְרִים אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם:
כֵּן, תֵּל אָבִיב, זֶה סְתָם גַּלְגַּל...
אֵין פְּרוֹפֶסוֹרִים בָּהּ כְּזַיִת
וּנְבִיאִים אֵין בָּהּ בִּכְלָל.
הִיסְטוֹרְיָה אֵין בָּהּ אַף כַּזֶּרֶת.
אֵין רְצִינוּת בָּהּ. אֵין מִשְׁקָל.
נָכוֹן מְאוֹד, אָדוֹן וּגְבֶרֶת,
לֹא, אֵין בָּהּ כְּלוּם... לֹא כְלוּם... אֲבָל...
בְּכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ,
כֵּן, יֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה מַשֶּׁהוּ...
שֶׁכְּלָל עוֹד לֹא הָיָה שֶׁהוּא
וְהוּא כֻּלּוֹ שֶׁלָּה שֶׁהוּא.
כִּי יֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה זִיק שֶׁהוּא,
שֶׁכְּלָל הוּא לֹא מַזִּיק שֶׁהוּא.
וְיֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה חֵן שֶׁהוּא,
שֶׁלְּאַחֶרֶת אֵין שֶׁהוּא...
כָּל צַר וּמַעֲצוֹר שֶׁהוּא
אוֹתָהּ לֹא יַעֲצֹר שֶׁהוּא,
כִּי אֵין כָּל פַּחַד. אֵיכְשֶׁהוּ
אֶצְלָהּ זֶה כְּבָר יֵלֵךְ שֶׁהוּא.
לֹא, אֵין בָּה כָּל מַמָּשׁ שֶׁהוּא...
וּבְכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ...
וּבְכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ
כֵּן, מַשֶּׁהוּ בָּהּ יֵשׁ!
[מתוך שירשת]
מבצעות: חוה אלברשטיין, שילה ברבר, מאיה בלזיצמן.
בית הקפה הוא מקום המפגש האולטימטיבי של התל-אביבי ומקום המפלט והמנוחה המועדף על המבקרים לרגע. אני מחשיבה עצמי בראשונים כי כשאני כבר מגיעה לעירי האהובה אני נוקטת כמצווה "ברומא נהג כרומאי" ויושבת מספר פעמים רב ככל הניתן בבתי הקפה הרבים והטעימים הפזורים בעיר.
רחובות העיר, נקיים יותר או פחות, מלאים בתנועת אדם בכל שעה ביום וגם בלילה. הרחובות חושפים את צבעוניות המהלכים בהם, את צפונות החנויות הקטנות והגדולות הפזורות לאורכן ואת יפי שדרות השקמים המהוות מפלט של קרירות בקיץ הדביק ומטרייה לעת מצוא בחורף הנדיר.
בתחום התרבות יש בתל אביב אינסוף היצע לטעמים רבים ומגוונים. כצרכנית תרבות נאמנה אני לרוב רק קוראת על מה שיקרה או מה שהיה. מדי פעם מזדמנת לי חוויה ממשית, ולא תמיד במקום מוגדר או ממוסד...חלק מקסמה של תל אביב בהתרחשויות שאינן מתומחרות: מעגל המתופפים בחוף הדולפינריום, מרק לוינסקי בגינה או הופעה על גג ה"אוזן בר" ... הכל הולך, הכל רועש, מצלצל וממלא את הלב והנשמה.
בשנת 1946 כתב נתן אלתרמן [לחן משה וילנסקי] את המילים הבאות:
אוֹמְרִים אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם:
כֵּן, תֵּל אָבִיב, זֶה סְתָם גַּלְגַּל...
אֵין פְּרוֹפֶסוֹרִים בָּהּ כְּזַיִת
וּנְבִיאִים אֵין בָּהּ בִּכְלָל.
הִיסְטוֹרְיָה אֵין בָּהּ אַף כַּזֶּרֶת.
אֵין רְצִינוּת בָּהּ. אֵין מִשְׁקָל.
נָכוֹן מְאוֹד, אָדוֹן וּגְבֶרֶת,
לֹא, אֵין בָּהּ כְּלוּם... לֹא כְלוּם... אֲבָל...
בְּכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ,
כֵּן, יֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה מַשֶּׁהוּ...
שֶׁכְּלָל עוֹד לֹא הָיָה שֶׁהוּא
וְהוּא כֻּלּוֹ שֶׁלָּה שֶׁהוּא.
כִּי יֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה זִיק שֶׁהוּא,
שֶׁכְּלָל הוּא לֹא מַזִּיק שֶׁהוּא.
וְיֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה חֵן שֶׁהוּא,
שֶׁלְּאַחֶרֶת אֵין שֶׁהוּא...
כָּל צַר וּמַעֲצוֹר שֶׁהוּא
אוֹתָהּ לֹא יַעֲצֹר שֶׁהוּא,
כִּי אֵין כָּל פַּחַד. אֵיכְשֶׁהוּ
אֶצְלָהּ זֶה כְּבָר יֵלֵךְ שֶׁהוּא.
לֹא, אֵין בָּה כָּל מַמָּשׁ שֶׁהוּא...
וּבְכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ...
וּבְכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ
כֵּן, מַשֶּׁהוּ בָּהּ יֵשׁ!
[מתוך שירשת]
מבצעות: חוה אלברשטיין, שילה ברבר, מאיה בלזיצמן.