בתל אביב יש אנשים שעושים מעשה !

בשישי האחרון אחרי המעבר החד בין השכול לתקומה, בתום האזכרות והטכסים, הדגל שירד ועלה שוב, אחרי סטייק אחד או שניים, כשבטני שבעה ומלאה, הלכתי לראות במו עיני איך נראית "עצמאות 64" בגינת לונסקי בתל-אביב. למען הגילוי הנאות, אורלי פלדהיים אשר יסדה ביחד עם יגאל שתיים את פרויקט "מרק לוינסקי" והוסיפו עליו את "ג'אם לוינסקי" היא אחת מחברותי הותיקות, המשפיעות והאהובות ביותר.

אורלי ואני צילם אוגי פוירינג
בחברות ביננו, אין תמיד זהות חברתית וחשיבתית אלא קשב, כבוד ואהבה הדדיים. גם עם אורלי, כמו עם אחרות מחברותי בקצה הרחוק יותר של השמאל , היו לי לא פעם חילוקי דעות וויכוחים ערכיים על עמדות ודפוסי חשיבה.
הפעם, משיחותינו הקטועות, התרשמתי שאורלי וחבריה עושים בדיוק מה שאני הייתי רוצה לעשות: מסתכלים על הפליטות בהזדהות מלאה, מבטלים מושגים של גזענות ונותנים יחס של אדם לאדם לאנשים שברחו משדות קטל ורצח- עם.
בלי לעסוק במדיניות הישראלית בנושא הפליטים, בלי לדבר על פוליטיקה ארצית ועירונית, מחוץ להפגנות ולמחאות, בלב תל-אביב חיים מאות פליטים נטולי הגדרה וזהות, רובם מדרפור ואריתראה, שיכולת ההשתכרות שלהם אפסית. חלקם גרים במקלטים, ביחוד הנשים והילדים שבינהם אבל לחלקם אין אפילו קורת גג והם ישנים סביב מתקני השעשועים בגינת לוינסקי, באזור התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב. 

אשר לי, כבר מליל הסדר התחלתי לחוש אי נוחות: המחשבה על יציאת מצריים, הנתיב המדברי הקשה, הפורעים והרוצחים שבדרך, החלום להגיע למקום מבטחים, למקום בו יהיה לחיים ערך. הרגשתי שהזמן הזה בשנה, פסח-שואה-עצמאות, הטכסים בהם אנו מעלים על נס את השואה של העם היהודי [שמשפחתי הייתה חלק ממנה], מתפעלים מחסידי אומות עולם, מקשיבים לאחרוני הניצולים החיים בנינו מספרים על נתיבי הבריחה ביערות המושלגים וההטלטלות באניות חסרות יעוד בים מלא עויינות, לא יכולתי שלא לחשוב, לראות באופן ממשי ביותר, את הדמיון העצום.   
כך מצאתי עצמי מגיעה עם תרומתי הסמלית - ביצים קשות, חומוס וכמה חלות פרוסות- לגינת לוינסקי בצהרי שישי האחרון.
ג'אם לוינסקי צילמה שלומית כרמליג'אם לוינסקי צילמה שלומית כרמלי










האוירה בגינה הייתה מפתיעה מאוד: מחד, מעגל מתופפים ענק ושמח. מוזיקה אפריקאית נפלאה, רקדניות ורקדנים והמון המון גברים כהי עור עומדים קשובים, מרותקים למקצב ולמראה. מדי פעם, כאילו לא יכול עוד לעמוד מן הצד, היה אחד מהם נכנס למרכז המעגל ולקול תשואות הציבור רוקד כאילו המוסיקה והוא אחד הם. הג'אם הזה- שמתקיים בגינה רק בימי שישי, התחיל טרם בואי והמשיך עוד הרבה אחרי לכתי- הוא  עוד דרך של אורלי, יגאל ושאר המתנדבים, לשמח  ולהשכיח מהפליטים את קשיי היום.

מרק לוינסקי צילמה  שלומית כרמליבפינה אחרת, מול תור מסודר להפליא של גברים בעיקר, נפרש שולחן קטן למדי עליו הועלו בזה אחר זה סירים ביתיים לחלוטין שתוכנם, בצרוף פרוסת לחם, ביצה קשה או חומוס, הוערה לקעריות חד-פעמיות. הגברים מצאו לעצמם פינה בגן, כרעו או עמדו בקבוצות קטנות, משביעים את רעבונם. האוירה בגינה הייתה שקטה, תרבותית, נעימה ובטוחה. רק תופי הקצב נשמעו ורחש פיטפוט של חברים, חיבוקים ונשיקות, השקת כתף לכתף כדרך של אמירת "שלום". לא נראה הבדל בין  המתנדבים לבין דרי הגינה ונראה היה שכולם מכירים את כולם.


אורלי, יגאל וחבריהם ל"מרק לוינסקי", דואגים על בסיס יום-יומי, ש 500-700 פליטים מסודן ומאריתראה השוהים בלב ליבה של תל-אביב, יזכו לארוחה משביעה אחת ביום. 
מציעה לקרוא שוב את המשפט האחרון כדי להבין את מימדי המבצע והיכולת של שני אנשים פרטיים ועמוד פייסבוק אחד לשנות מציאות! 
logo


היכנסו לעמודים, קראו את הפוסטים ובעיקר דפדפו באלבומי הצילומים המרהיבים...מקווה שגם אנחנו, הצפוניים, נמצא דרך להשתלב ולתרום למיזם ההומאני החשוב והמרגש הזה.

אורלי פלדהיים, תהיה אורחת "פריחה 43" במשכן לאמנות בעין חרוד, 18 במאי, בנושא מכורה שלי 2, "פליטים"
משה קופפרמן
, שביקור מודרך בתערוכתו "בנוסף לצפוי" יפתח את בוקר "פריחה", אמר בראיון בשנת 1995:
"הייתי פליט; זה משהו שאי אפשר לשים מאחור, אפילו היום".

בהכנות לערב אברהם שלונסקי [ההזמנה תשלח בקרוב] מצאתי את השיר המצורף, אשר נראה לי כאילו נכתב במיוחד לכאן ועכשיו:

 בְּסִמְטָה צָרָה, בְּקַצְוֵי הָעִיר,אורלי פלדהיים ויגאל שתיים צילמה שלומית כרמלי
בְּמַרְתֵּף אַפְלוּלִי וּמְיֻתָּם,
בַּעֲרֹב הַיּוֹם מִתְיַפֵּחַ שִׁיר -
שִׁיר יָגוֹן וְעֶלְבּוֹן הָאָדָם.

מְנֻדֶּה אֲנִי, אֶבְיוֹן נִבְזֶה,
הָא, נַפְשִׁי מְקֻלֶּלֶת הַדָּם.
אַךְ גַּם לִי הַזְּכוּת, בָּעוֹלָם הַזֶּה,
שֵׂאת הַתֹּאַר הָרָם - "בֶּן-אָדָם"!

הִנֵּה יוֹם יָבוֹא, יוֹם קִוִּינוּ לוֹ,
וְנִחָמוּ כָּל בְּזוּי וּמְיֻתָּם.
כָּל נָד נִדָּח אַז יִפְרֹק עֻלּוֹ,
מִנִּי שֵׁפֶל יוּרַם בֶּן-אָדָם!




קהילת "ניגון הלב" מזמינה לערב שלונסקי, את חכי לי ואחזור, יפעת 24/5
to top
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה
‏כתבתי את מה שכתבתי ומאז...שקט...אין תגובות. למה? האם בגלל המורכבות החברתית של הסיפור? אולי בגלל אזלת היד של המדינה? או בגלל תחושת חוסר האונים שלנו?? מודה שאני מופתעת... ‏Idit Segev ‏@ 03 May 2012 22:47