לפעמים, בעיקר כשאני בתקופת לימוד אצל מיה טבת-דיין, אני כותבת שירה. לפעמים הטקסטים מרגישים כמו טקסט שמיועד לערב Spoken words ולעיתים ממש נדמה שזו שירה. הנה אני מלקטת אותם הנה, בעיקר כדי שיישמרו לי, וקצת גם כדי שיחשפו לעולם.
כתיבה בכלל וכתיבה שירית בפרט לא באות לי בקלות. הן דומות לפררחים האלו שבוקעים מבין שברי אבני צור אחרי שנה גשומה במיוחד, נאבקים על הזכות לצאת החוצה, על הייחודיות, על המקום גם כשמסביב קשה. משיצאו, הם מסברים את העיין ומרחיבים את הלב, שלי.
