כְּשֶׁהוּא מֵת חֲרַב עוֹלָמָהּ
כָּל מַה שֶׁהָיָה לָהּ
כָּל מַה שֶׁיָּדְעָה.
הַלֵּב הִתְפּוֹרֵר לִרְסִיסִים
דְּמָעוֹת מְלוּחוֹת הִדְבִּיקוּ רִיסִים
עֵינֶיהָ הַיְּרֻקּוֹת נֶעְכְּרוּ
קִמְטֵי עֶצֶב קְטַנִּים  
אֶת פָּנֶיהָ נִקְּבוּ.  

כְּשֶׁהוּא מֵת שׁוּם אוֹר לֹא נִרְאָה בָּאֹפֶק
רַק הִלָּה מִסָּבִיב לַלְּבָנָה
שֶׁלִּוְּתָה אוֹתוֹ,
כְּשֶׁפָּסַק הַדֹּפֶק.  

כְּשֶׁהוּא מֵת נִשְׁאֲרָה הִיא לָבַד.
יְלָדִים, נְכָדִים וַהֲמוֹן חֲבֵרִים
סָבְבוּ וְהִקִּיפוּ אוֹתָהּ מְלְאֵי נִיחוּמִים
אַךְ בַלַּיְלָה בַּלַּיְלָה בְּתוֹךְ הַכָּרִים 
יָדְעָה שָׁרַק הִיא,
אֶת עָצְמָה
יְכוֹלָה לְהָרִים.  

כְּשֶׁהוּא מֵת,
הִיא אִבְּדָה חֲבֵרוּת, מֻרְכָּבוּת,
חֶמְלָה, אַהֲבָה, זוּגִיּוֹת.
אַךְ זָכְרָה
שֶׁלֹּא לְאַבֵּד
אֶת עָצְמָה.  

כְּשֶׁהוּא מֵת עָצַר עוֹלָמָהּ מִלֶּכֶת
וְעַכְשָׁיו, שָׁנִים אַחֲרֵי,
הִיא רוֹקֶדֶת.

לנעמי, 14/2/2020