אלימות נגד נשים בהודו ובישראל
הבוקר, יום שישי 04/10/2013, התפרסמו בעמוד הדעות של עיתון הארץ מילותיה של אדלה ביאדי שלון - מפעילות אירגון כיאן* - בנוגע לרצח המחריד שהתרחש בראשון בספטמבר בדבוריה ולרצח נשים במגזר הערבי בכלל. וכך כותבת אדלה:
"בוקר 1 בספטמבר 2013 נראה כמו עוד בוקר רגיל, עד שכותרות החדשות ב-7:30 דיווחו על הרצח הנתעב שהתרחש בכפר דבוריה. הרצח זיעזע את כל מי ששמע עליו, והסעיר את ארגוני הנשים, הפועלים זה שנים למיגור התופעה של רצח נשים בחברה הפלסטינית בישראל.
"בוקר 1 בספטמבר 2013 נראה כמו עוד בוקר רגיל, עד שכותרות החדשות ב-7:30 דיווחו על הרצח הנתעב שהתרחש בכפר דבוריה. הרצח זיעזע את כל מי ששמע עליו, והסעיר את ארגוני הנשים, הפועלים זה שנים למיגור התופעה של רצח נשים בחברה הפלסטינית בישראל.
זהירה, מדלין, אמאני, למא ועבד אל־סלאם אינם בחיים עוד. לכל אחת ואחד מהם היו תוכניות לאותו היום, ללכת לבית ספר, להיפגש עם חברות, לשחק בגן, להשלים יום עבודה. כל זה נקטע כי האב יצא למסע הרצח, ונע מתחנה אחת לאחרת, בלא כל התערבות של גורם כלשהו - מסע שהסתיים במותם של גרושתו, של שלוש בנותיו ושל עובד בבית האבות המקומי. רשימת הנרצחות מתחילת השנה כוללת את אלא שאמי (מאעבלין), מאיה זבידאת (מבסמת טבעון), מונא מחאג'נה (אום אל־פחם), פאטמה ג'בארין (אום אל־פחם), סוהא אלבאז (כפר ברא), שהינאז דאוד (מג'ד אל־כרום), אסינאד ורימאס אמטיראת (אל־פורעה).
רצח נשים בכלל, ונשים פלסטיניות בפרט, הפך עם השנים לתופעה מדאיגה מאוד, שהולכת ומתרחבת. על כן אנו, ארגוני הנשים ומספר עמותות שעבדו בעבר ועובדים היום למיגור התופעה, הקמנו את הקואליציה נגד רצח נשים בחברה הפלסטינית בישראל. כיום אנו, גם כקואליציה וגם כארגוני נשים פעילות, נאבקות בתופעה בשני מישורים עיקריים. המישור האחד הוא הטיפול הלקוי של מוסדות המדינה, והמישור השני הוא המבנה החברתי ומוסדות החברה.
זה שנים רבות ישנם ליקויים קשים הן בהתייחסות המשטרה ומערכת המשפט לתלונות נשים שמאוימות ברצח, והן במיצוי הדין עם הרוצחים. תיקים רבים נסגרים, או מסתיימים בהסדרי טיעון ובעונשים מקילים, גם כאשר זהות הרוצח ידועה. עד כה העובדות מלמדות, כי מערכת החוק והמשפט "עומדת מן הצד" ותולה את הרצח של נשים ערביות בגורמים תרבותיים־חברתיים, על מנת להתנער מהאחריות של המדינה כלפיהן.
בספרה "אייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנאליות של הרוע" (1963), טענה חנה ארנדט כי בכל מקרה רצח ישנם שלושה צירים למשולש הבנאלי של המעשה: בקודקוד הראשון נמצא הקורבן, בשני נמצא המבצע ובשלישי נמצאים כל העומדים מהצד. אין זה המקום לתעד את העשייה ארוכת השנים של ארגוני הנשים השונים למיגור התופעה, אך זה המקום לציין כי במשולש הבנאליות שתיארה ארנדט, מערכת המשפט הישראלית, המשטרה והמנהיגות הפוליטית נמנים עם אלה ה"עומדים מן הצד". מערכת אכיפת החוק, כולל המשטרה ובתי המשפט, חייבת להפסיק לעמוד מן הצד.
התדהמה היתה גדולה כשהתברר כי הנרצחת בדבוריה, כמו ברוב המקרים, התלוננה במשטרה וביקשה עזרה, אבל, כמו ברוב המקרים, נפל הטיפול בתלונתה בין הכיסאות - בין המשטרה לפרקליטות. לטענת המשטרה, לפני כמה חודשים היא המליצה על הגשת כתב אישום נגד הרוצח, בעקבות תלונה שנייה של האשה כי בעלה לשעבר עוקב אחריה - אך הפרקליטות החליטה לסגור את התיק. יש המציגים סטטיסטיקות המעידות, כביכול, על ירידה במספר מקרי האלימות נגד נשים, לפחות במחוז הצפון. איך ייתכן שיש ירידה - אם בעשור האחרון נרצחו 88 נשים, נערה ותינוקת ערבייה, מתוכן 13 בשנה הנוכחית? וכולן נרצחו על ידי גברים. יתר על כן, במקום לתת ביטחון לנשים הסובלות מאלימות ואיומים, המשטרה ומחלקות הרווחה מוציאות אותן למקלטים, ובכך מכפילות את סבלן ואת סבל ילדיהן. הרוצחים, המאיימים, וכל מי שעומד לצדם הם אלה שצריכים להיתלש מן החברה, ולא להיפך.הטיפול הלקוי והמזלזל של המשטרה והפרקליטות במקרה הספציפי בדבוריה ובמקרים רבים אחרים מוכיח, כי הן לא טרחו לעשות את עבודתן כנדרש, והתוצאה: חמישה קורבנות שנרצחו בדם קר על ידי רוצח נתעב, ואז אומרים כולם - הכתובת היתה על הקיר.
כמה מקרי רצח צריכים עוד לקרות בטרם יעשו המשטרה והפרקליטות את עבודתן כנדרש? עד מתי ימשיכו הפרקליטות והמשטרה "לעמוד מן הצד" בלא מעש ולהתייחס לרצח נשים כדבר שאינו ניתן למניעה? איפה המנהיגות הפוליטית, ואחריותה כלפי כלל האזרחים, ונשים במיוחד? עד מתי ימשיכו נשים לשלם בחייהן על הזלזול והאדישות של המשטרה, הפרקליטות ומערכת המשפט? רצח נשים אינו תופעה "ייחודית" לחברה הערבית, ואינו תופעה תלוית תרבות. כמו כן אין לרצח זה רקע רומנטי, והוא גם לא קשור לכבוד. בזכות מאבקן העיקש של פעילות, ארגוני נשים וארגוני זכויות אדם, השימוש במונח "רצח על רקע חילול כבוד המשפחה" נמחק מן השיח המקובל בחברה הערבית. יש שיטענו כי בשנים האחרונות חלה עלייה במספר הפניות של נשים ערביות למשטרה ובהגשת תלונות על אלימות במשפחה, הודות לעלייה במודעות בחברה הערבית בכלל ובקרב נשים ערביות בפרט באשר לזכותן לחיות בביטחון וללא אלימות; מנגד, המשטרה ומערכת המשפט צריכות להסביר מדוע חלה עלייה במספר מקרי הרצח של נשים למרות העלייה במספר התלונות.
על מנת להביא למיגור התופעה, אנו, בקואליציה נגד רצח נשים ערביות, נמשיך להיאבק בתופעה בשני המישורים, בתוך החברה הערבית ומול רשויות החוק. נמשיך לצאת לרחובות ולמחות, נמשיך לעקוב ולמתוח ביקורת ולקרוא לרוצח בשמו. אנו קוראות למערכת אכיפת החוק, למערכת המשפט ולמנהיגות הפוליטית להפסיק לעמוד מן הצד, כדי שלא ניאלץ לומר שוב ש"הכתובת היתה על הקיר".
בהודו עלה השנה קמפיין חוצות בנסיון להלחם בתופעת האלימות נגד נשים במדינה. הקמפיין עורר גל תגובות עצום כאשר משרד פרסום מקומי שהגה והפיק אותו, ביחד עם הצלם Pranav Bhide, בחר שלוש דמויות של אלות הינדיות מרכזיות ובעזרת מניפולציה אמנותית ששילבה איפור, צילום וצביעה ידנית יצר כרזות רחוב ענקיות שעליהן אלות מוכות.
בטקסט המלווה את הכרזות נכתב "נתפלל שלעולם לא נראה את היום הזה. היום, יותר מ-68% מנשות הודו הן קורבן לאלימות במשפחה. מחר, כך נראה, אף אישה לא תזכה לחסד, תינצל. אפילו לא אלו שאנו מתפללים להן"
