כמה אפשר להעצב ממוות של אדם שבקושי הכרתי?
הרבה. כך מסתבר.

אריה אפרים היה חתיכת אריה לוחם. 
הכרתי אותו לפני כשנה שהוא כבר אכול כולו מהסרטן.
"אכזרי זה שיש לי" אמר בחיוך, וסגריה שמוטה לו בזוית הפה
"אני נלחם בו כבר הרבה שנים במניאק!" הוסיף והשפיל מבטו. 

"מצאתי" את החנות שלו באקראי, מעבר לגדר ההפרדה של חפירות הרכבת התחתית באבן גבירול. חלון הראווה פיתה אותי אבל המקום היה סגור. פתק מהוה בכתב יד הציג שם פרטי ומספר. מעבר לקו נשמע קול מחוק שלא תאם את גילו של הדובר בן השבעים. קבענו שעה והלכתי לדייט. הוא ישב בעמקי מערת הקסמים שלו, מעליו עשרות מנורות זכוכית צבעוניות, דלוקות או כבויות. יושב כפוף גוו, על שרפרף המותאם לרגליו הארוכות, הגרומות, מחווט עוד מנורה. 

רק במותו נודע לי שם משפחתו ושם העסק שלו, עד אז ידעתי רק שהוא מוכר מנורות זכוכית נהדרות ובכנות של גוסס הוא הסביר לי "כלום לא ישן פה, אל תתבלבלי, הכל מגיע מסין" והוסיף "הם טובים בחיקוי הסינים הממזרים האלו, טובים ממש!" אז קניתי אצלו תאורה למשרדים, ולעוד משרדים, ותכננתי גם לרכוש לבית.

היה ברור שהאיש היה חתיך הורס לפני מחלתו. שחיי חיים מלאי עניין ומסעות. אי אפשר היה שלא להתאהב בכנות שלו, בקול המעושן, ובטעם המשובח שלו במוסיקה שהתנגנה בחלל הקטן, ממלאה אותו בצלילי ג'אז. דיבורו ועיניו היו מלאי רוך שלא תאם את המראה המחוספס, והמשפטים הקצרים. היה בו משהו אמיתי וחשוף, משהו של פעם.

הבוקר, כשנודע לי מותו, הופתעתי מהדמעות שמלאו את עיני, נחות בהן, מהססות.
כמה אפשר להעצב ממוות של אדם שבקושי הכרתי?
הרבה. כך מסתבר.

בפעם האחרונה שעברתי בחנות קיבלתי ממנו מתנה קטנה -
סיפור מורכב על עברו כרודף עתיקות בשווקים בעולם,
וגם, מקש לדלת בדמותו,
אריה יצוק ברונזה. 

אריה אפרים
1953-2022


הפורטרט מתוך עמוד הפייסבוק של איה אפרים, אין קרדיט לצלם
בחור מדליק, כתבה שנעשתה עליו במרמלדה ב- 2015