אני רוצה לספר על דפנה בר ציון ז"ל, שהיתה חברתי הטובה.
את דפנה פגשתי ב-1999 בתל אביב. היא באה לבקר את השותף שלי בדירה. "את חייבת להכיר את דפנה". הוא הודיע לי. "אתן תתאהבו" הוא אמר. דפנה בר ציון היתה מוזיקאית ומסעדנית מצליחה שחיה בתל אביב, ונרצחה בדיוק לפני חודשיים (14/8/14) על ידי בן זוגה לשעבר. מי שהכיר את דפנה חווה הלם מצמית, ועצב נוראי ולא בכדי,
את דפנה פגשתי ב-1999 בתל אביב. היא באה לבקר את השותף שלי בדירה. "את חייבת להכיר את דפנה". הוא הודיע לי. "אתן תתאהבו" הוא אמר. דפנה בר ציון היתה מוזיקאית ומסעדנית מצליחה שחיה בתל אביב, ונרצחה בדיוק לפני חודשיים (14/8/14) על ידי בן זוגה לשעבר. מי שהכיר את דפנה חווה הלם מצמית, ועצב נוראי ולא בכדי,
דפנה בר ציון היתה אחת מהנשים היותר חזקות שיש. עם טוב לב נדיר. כולה אור, טוהר וחמלה, אבל מעל הכל היתה מלאה באהבה. דפנה חיה למען האהבה. ופיזרה אותה בכל מקום. האהבה בשבילה היתה כחומר ביד היוצר. והיא השתמשה בה בכל תחום. ילדה- אישה. נפש אצילה ורבת ניגודים משלימים, רוך וכוח, רוח וחומר, קודש וחול. דפנה ידעה בחייה לשלב באופן מעורר פליאה בין כל העולמות שבהם בראה, ועשתה. תמיד היה לה אופק. חזון. חלום.
שתי תכונות בלטו מאוד באישיות שלה: אומץ, וחמלה. היה בה אומץ ששמור למעטים. דפנה העזה לחלום ובגדול. כמו שרק ילדים מעזים. ילדים לא מפחדים, הם קמים ועושים. הם פשוט משחקים. ודפנה שיחקה עם החיים. היא "עפה עליהם". אני זוכרת שהייתי מסתכלת עליה מהצד ותוהה, איך זה שכוכב אחד לבד מעז? איך הוא מעז למען השם, דפנה היתה כוכב מעז. מנצנץ ובוהק באור יקרות, היא הלכה עם החלומות שלה- והצליחה, לא בכולם, אבל זה לא העניין. הדבר החשוב באמת הוא ללכת עם הלב. ודפנה שהיתה מחוברת ללב שלה- הלכה איתו תמיד עד הסוף. אבל מה שלא היה היא אף פעם לא פגעה באנשים בדרך, תמיד היתה מלאת חמלה ואהבה כלפי האנשים סביבה.
היא הקימה כמה מבתי העסק היותר מצליחים בתל אביב - סוזאנה, לילה, רג'ינה, ולאחרונה אבטליון- והיתה נחושה לעשות את הדברים כמו שהיא מאמינה, אבל מעל להכל היא רצתה לתת. לתת לאנשים סביבה את הדבר הכי יפה שהיא יכולה. דפנה בנתה סוכה מוארת בכל מקום שאליו הלכה, והזמינה אליה לסוכה את כל העולם להיות בה אורחי כבוד. היא היתה אדם יפה וטוב. כל מי שנגע פעם אחת- רצה עוד. עוד מהקסם, עוד מהיופי, עוד מטוב הלב, ומהקלילות בה ריחפה בעולם. נשמה אינסופית של ילדה נצחית, ושל אמנית גדולה.
לא ניתן להתעלם מההשגים וההצלחות שלה בענף המסעדנות אבל דפנה היתה קודם כל מוזיקאית. והיא אהבה את המוזיקה יותר מכל דבר. היא כתבה שירים, הלחינה, ניגנה בפסנתר ושרה. היא עבדה עם מיטב המוזיקאים והוציאה 2 אלבומים, גנזה אחד, ולאחרונה עמלה על האלבום הבא, שלא הספיק לצאת. על אף שלא פרצה עם המוזיקה שלה ולמעשה לא הגיעה ממש לתודעת הציבור, דפנה לא הפסיקה ליצור לרגע, היצירה היתה בכל תא בגופה.
לפני 15 שנה נפגשנו.
אני הייתי ילדה אבודה בתל אביב, ודפנה מלאת חמלה, "אספה" אותי אליה. התחברנו בלב ובנפש. העברנו ימים כלילות ביחד, אוספות מילים, רוקדות שרות ומנגנות. היא היתה כבר זמרת, אני רק התחלתי את צעדיי הראשונים בעולם המוזיקה, היא בדיוק הקליטה אלבום, ביקשה שאני אשיר קולות. הקלטנו. אחר כך אמרתי לה שאני רוצה לכתוב את השירים שלי ולהקליט אותם, היא אמרה, "יש לך מספיק חומר ליצור ממנו, זה בטוח, אבל קודם תכתבי מאה שירים לפחות, אחר כך תקליטי אלבום" נעלבתי. אבל ידעתי שהיא צודקת.
עברו שנים, עזבתי את תל אביב וחזרתי לנגב, אבל המשכתי ליצור, ולהגיע לעיר, לפעמים הייתי נשארת לילה, בדרך כלל אצלה. היא תמיד היתה לי בית. בשנים האחרונות נפגשנו קצת פחות, אבל תמיד נשארנו מחוברות בקשר נפשי עמוק.
לפני חודשיים וחצי, במלחמה, שוב ערקתי מהדרום לתל אביב, ושוב נפגשנו, הפעם באבטליון. אבטליון היה החלום הגדול ביותר של דפנה, והיא בדיוק עמדה להגשים אותו. בית מלאכה למוזיקה ואוכל. הגעתי אליה בערב, ישבנו על הבר והיא סיפרה לי בהתרגשות על החזון הזה שלה, ועל ההופעות שהיא מתכננת במקום, ואז היא אמרה: "שומשום, עכשיו את כבר ממש זמרת, נראה לי שכתבת כבר מספיק שירים, אולי תבואי להופיע כאן"? התחבקנו, וסיכמנו שתיגמר המלחמה נסגור תאריך. אחר כך הלכנו אליה לדירה, כשהגענו, היא לא דיברה, רק התיישבה על הפסנתר וניגנה את המנגינה הכי עצובה ששמעתי בחיים. זו היתה הפעם האחרונה שניפגשנו. אחרי שבועיים היא נרצחה.
דפנה היתה בשבילי מקור להשראה, היא היתה חברה אמיתית. כל מפגש איתה העצים אותי, היא היתה ללא ספק אישיות סופר מרתקת. ואישה מוצלחת. הכעס ותחושת האבדן קשים מנשוא. קיימת תחושה של זילות החיים, של התפרקות. איך דבר כל כך יפה נגדע, איך נגזלו חייה ברגע, ובאופן אכזרי כל כך? הרצח המתועב הזה מפרק בי את כל מה שהיא ייצגה, ובנתה. דווקא דפנה שכל כך האמינה בטוב, שנלחמה עבור החלשים, (גם בסתר) שהיתה חזקה כל כך? אין סליחה ואין מחילה, קשה להפנים ולהמשיך, הכל נראה מעוות כל כך.
אבל אולי דווקא בגלל זה- כי זוהי צוואתה, הרי ברור שדפנה לא היתה רוצה לראות אנשים בצער, דפנה לא האמינה ברוע, היא השאירה אחריה מורשת שיש להנציח. אהבת החיים, העצמה נשית, ויצירה, אלו הדברים שאמשיך לדבוק בהם, כל מה שנותר הוא לגייס כוחות מחודשים להמשיך ולהאמין, להילחם ולחזק את מעמד האישה והעלאת המודעות בארץ ובעולם. דווקא בגלל זה.
אהבתי אותך יקרה שלי. ילדה של החיים. תהיה מנוחתך עדן.
"נצח, שם הספירה הנו מלשון ניצחון, ניצוח, וזמן נצחי. בספירה זו השפע האלוהי מוכוון על מנת להעלות את המציאות ולקדם אותה אל האינסוף. בנפש האדם ספירה זו מקושרת ליכולת להציב מטרות גבוהות ולהשיגן תוך התגברות על קשיים, ליכולת הניהול וליכולת לשאוף למעלה. כמו כן גם להשפעה באופן אקטיבי על האחר. ספירה זו מקושרת לדמותו של משה." ויקיפדיה
סער ליבן
זמרת יוצרת. מתגוררת במושב תלמי יוסף שבנגב.
כבר כמה שנים שליבן לוקחת חלק בעולם המוזיקה בארץ, מופיעה בכל הארץ, עם שירי האלבום לצד שירים נוספים מתחנות שונות מחייה ועובדת על אלבום הבכורה שלה שעתיד לצאת בקרוב.
שתי תכונות בלטו מאוד באישיות שלה: אומץ, וחמלה. היה בה אומץ ששמור למעטים. דפנה העזה לחלום ובגדול. כמו שרק ילדים מעזים. ילדים לא מפחדים, הם קמים ועושים. הם פשוט משחקים. ודפנה שיחקה עם החיים. היא "עפה עליהם". אני זוכרת שהייתי מסתכלת עליה מהצד ותוהה, איך זה שכוכב אחד לבד מעז? איך הוא מעז למען השם, דפנה היתה כוכב מעז. מנצנץ ובוהק באור יקרות, היא הלכה עם החלומות שלה- והצליחה, לא בכולם, אבל זה לא העניין. הדבר החשוב באמת הוא ללכת עם הלב. ודפנה שהיתה מחוברת ללב שלה- הלכה איתו תמיד עד הסוף. אבל מה שלא היה היא אף פעם לא פגעה באנשים בדרך, תמיד היתה מלאת חמלה ואהבה כלפי האנשים סביבה.
היא הקימה כמה מבתי העסק היותר מצליחים בתל אביב - סוזאנה, לילה, רג'ינה, ולאחרונה אבטליון- והיתה נחושה לעשות את הדברים כמו שהיא מאמינה, אבל מעל להכל היא רצתה לתת. לתת לאנשים סביבה את הדבר הכי יפה שהיא יכולה. דפנה בנתה סוכה מוארת בכל מקום שאליו הלכה, והזמינה אליה לסוכה את כל העולם להיות בה אורחי כבוד. היא היתה אדם יפה וטוב. כל מי שנגע פעם אחת- רצה עוד. עוד מהקסם, עוד מהיופי, עוד מטוב הלב, ומהקלילות בה ריחפה בעולם. נשמה אינסופית של ילדה נצחית, ושל אמנית גדולה.
לא ניתן להתעלם מההשגים וההצלחות שלה בענף המסעדנות אבל דפנה היתה קודם כל מוזיקאית. והיא אהבה את המוזיקה יותר מכל דבר. היא כתבה שירים, הלחינה, ניגנה בפסנתר ושרה. היא עבדה עם מיטב המוזיקאים והוציאה 2 אלבומים, גנזה אחד, ולאחרונה עמלה על האלבום הבא, שלא הספיק לצאת. על אף שלא פרצה עם המוזיקה שלה ולמעשה לא הגיעה ממש לתודעת הציבור, דפנה לא הפסיקה ליצור לרגע, היצירה היתה בכל תא בגופה.
לפני 15 שנה נפגשנו.
אני הייתי ילדה אבודה בתל אביב, ודפנה מלאת חמלה, "אספה" אותי אליה. התחברנו בלב ובנפש. העברנו ימים כלילות ביחד, אוספות מילים, רוקדות שרות ומנגנות. היא היתה כבר זמרת, אני רק התחלתי את צעדיי הראשונים בעולם המוזיקה, היא בדיוק הקליטה אלבום, ביקשה שאני אשיר קולות. הקלטנו. אחר כך אמרתי לה שאני רוצה לכתוב את השירים שלי ולהקליט אותם, היא אמרה, "יש לך מספיק חומר ליצור ממנו, זה בטוח, אבל קודם תכתבי מאה שירים לפחות, אחר כך תקליטי אלבום" נעלבתי. אבל ידעתי שהיא צודקת.
עברו שנים, עזבתי את תל אביב וחזרתי לנגב, אבל המשכתי ליצור, ולהגיע לעיר, לפעמים הייתי נשארת לילה, בדרך כלל אצלה. היא תמיד היתה לי בית. בשנים האחרונות נפגשנו קצת פחות, אבל תמיד נשארנו מחוברות בקשר נפשי עמוק.
לפני חודשיים וחצי, במלחמה, שוב ערקתי מהדרום לתל אביב, ושוב נפגשנו, הפעם באבטליון. אבטליון היה החלום הגדול ביותר של דפנה, והיא בדיוק עמדה להגשים אותו. בית מלאכה למוזיקה ואוכל. הגעתי אליה בערב, ישבנו על הבר והיא סיפרה לי בהתרגשות על החזון הזה שלה, ועל ההופעות שהיא מתכננת במקום, ואז היא אמרה: "שומשום, עכשיו את כבר ממש זמרת, נראה לי שכתבת כבר מספיק שירים, אולי תבואי להופיע כאן"? התחבקנו, וסיכמנו שתיגמר המלחמה נסגור תאריך. אחר כך הלכנו אליה לדירה, כשהגענו, היא לא דיברה, רק התיישבה על הפסנתר וניגנה את המנגינה הכי עצובה ששמעתי בחיים. זו היתה הפעם האחרונה שניפגשנו. אחרי שבועיים היא נרצחה.
דפנה היתה בשבילי מקור להשראה, היא היתה חברה אמיתית. כל מפגש איתה העצים אותי, היא היתה ללא ספק אישיות סופר מרתקת. ואישה מוצלחת. הכעס ותחושת האבדן קשים מנשוא. קיימת תחושה של זילות החיים, של התפרקות. איך דבר כל כך יפה נגדע, איך נגזלו חייה ברגע, ובאופן אכזרי כל כך? הרצח המתועב הזה מפרק בי את כל מה שהיא ייצגה, ובנתה. דווקא דפנה שכל כך האמינה בטוב, שנלחמה עבור החלשים, (גם בסתר) שהיתה חזקה כל כך? אין סליחה ואין מחילה, קשה להפנים ולהמשיך, הכל נראה מעוות כל כך.
אבל אולי דווקא בגלל זה- כי זוהי צוואתה, הרי ברור שדפנה לא היתה רוצה לראות אנשים בצער, דפנה לא האמינה ברוע, היא השאירה אחריה מורשת שיש להנציח. אהבת החיים, העצמה נשית, ויצירה, אלו הדברים שאמשיך לדבוק בהם, כל מה שנותר הוא לגייס כוחות מחודשים להמשיך ולהאמין, להילחם ולחזק את מעמד האישה והעלאת המודעות בארץ ובעולם. דווקא בגלל זה.
אהבתי אותך יקרה שלי. ילדה של החיים. תהיה מנוחתך עדן.
"נצח, שם הספירה הנו מלשון ניצחון, ניצוח, וזמן נצחי. בספירה זו השפע האלוהי מוכוון על מנת להעלות את המציאות ולקדם אותה אל האינסוף. בנפש האדם ספירה זו מקושרת ליכולת להציב מטרות גבוהות ולהשיגן תוך התגברות על קשיים, ליכולת הניהול וליכולת לשאוף למעלה. כמו כן גם להשפעה באופן אקטיבי על האחר. ספירה זו מקושרת לדמותו של משה." ויקיפדיה
סער ליבן
זמרת יוצרת. מתגוררת במושב תלמי יוסף שבנגב.
כבר כמה שנים שליבן לוקחת חלק בעולם המוזיקה בארץ, מופיעה בכל הארץ, עם שירי האלבום לצד שירים נוספים מתחנות שונות מחייה ועובדת על אלבום הבכורה שלה שעתיד לצאת בקרוב.