"לזכרון כללים משלו, הערך שלו מתנתק מן המציאות שהולידה אותו..." 
[ראובן נמדר, הבית אשר נחרב]

ספר שירת הגעגועים של מיה טבת דיין לאמה עפרה טבת יצא בשבועות הקרובים לחנויות הספרים.
במסע שעשתה לקיבוץ ילדותה כנרת, אחר מות האם, בעקבות הסופרת שריל סטרייד וספרה WILD מיה כתבה:

"אני בוכה על שתינו", הסברתי לה בעודי שותלת לתוכה פרחים, "לא רק עלייך. אני בוכה על הפרֵדה שנכפתה עלינו, על כך שעוד לא התחלתי להבין איזה תוקף יש לקיום שלי בלעדייך. מה אני מדברת, לא התחלתי עוד להרגיש מה זה להיות אני בלעדייך".  שמעתי אותה עונה לי, אומרת, "את יכולה לעזוב אותי כבר. לכי וחיי את חייך, אני בסדר. תתרכזי בעצמך. יש לך החכמה והאומץ והיכולת לעשות הכול לבד". הנהנתי, ועשיתי את הבלתי אפשרי, כי איך מסובבים את הגב לקבר של אמא ומתרחקים מהמקום? ובכל זאת, הלכתי. 

איך להזמין אתכם לערב שקרוב לודאי לא הייתי באה אליו אלמלא יזמתי והפקתי אותו, עם ובבית ניגון הלב. איך לשכנע אתכם לצאת מהבית החם במוצאי שבת, רגע לפני תחילתו של עוד שבוע עבודה מעייף לשמוע סופר לא בהכרח מוכר, על ספר שחלקכם עוד לא קראתם. איך אזמין את כולנו למפגש עם איש אחד, ראובן נמדר, רובי, שלא שמעתי עוד את קולו או פגשתיו פנים אל פנים וכל הקשר שלי איתו מתנהל דרך הבזקי ההודעות בפייסבוק?

אם נראה לכם שרק ב The Voice מגלים את הקול הבא, שרק בכוכב נולד חושפים את הכישרון העכשוי, אז תחשבו שוב... אצלנו, לא יהיו כסאות אדומים מסתובבים וגם לא שיחות על עדות וסילסולים אבל יהיה הרבה יותר שווה...