יש בי עצב ושמחה מהולים יחד מסיומו של פרויקט "נרות גבורה נשית, חנוכה תשע"ג". עצב כי נגמר, לפחות עד חנוכה הבא, ואני כבר התמכרתי לסיפורים, למספרות ולמושא סיפוריהן כאחת. שמחה כי רבות ורבים מכן קראו, חלק גם הגיבו ולהן/ם ברכה מיוחדת, והשאר אני בטוחה, עוד ימצאו את הפנאי לקרוא ה כ ל. ותשאלו, בצדק, מה נשאר לומר אחרי שמונה ימים מוארים כאלו? ובכן, בעיקר ....

סדיסיי היתה בת חמש וחצי כשהתייתמה משני הוריה. עד גיל שש היא חייה ברחוב והתקיימה מקיבוץ נדבות ומשאריות מזון שמצאה בפחים. אחרי שישה חודשים של מלחמה יום יומית מול העולם, דנוויט, עובדת סוציאלית צעירה ושאפתנית מצאה את סדיסיי ברחוב והכניסה אותה לבית יתומים בשכונת סרבט שבאדיס אבבה ובכך, הצילה את חייה.  

כבר כמעט חמש עשרה שנה שבחנוכה אני מהרהרת בדמותה של "הכלה החשמונאית", אחת משלושת הנשים שסיפוריהן נקשרו בחג החנוכה - יהודית בעלת התושיה שהורידה את ראשו של הולופרנס מעליו, חנה האם מקריבת הבנים ואותה כלה נשכחת.

גיבורה? לא בדיוק גיבורה. סופרת. מורה, שגיבורות הספרים שיצרה הפכו עם הזמן למייצגות של חלקי הנפש שלי. אז אולי בכל זאת גיבורה? 

יש מפגשים שמניעים תהליך של שינוי. שבכוחם לזעזע קצת את המערך הפנימי או לפחות חלקים ממנו.  להעיר אותו, לקרוא לו להתארגן מחדש. כזה היה עבורי המפגש עם הסופרת רונית מטלון שלימדה אותי במסגרת התכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה.

יעל, בתי הצעירה שהיום הוא יום הולדתה, נהרגה בפיגוע בצריפין לפני 10 שנים, 9.9.2003. האסון, הוא חלק מחיינו. 
שלושתנו- טל בתי הבכורה, אני ואמי דבורה בחייה, מתעקשות כל אחת בזמנה, לחיות את החיים כאילו כאן הכל בסדר.
חיים תקינים, נורמליים, עם כל הטוב. האם הדרך שבחרנו בה,  שלושתנו, כל אחת בזמנה, לחיות את החיים, להיות שפויה, לאהוב וללכת הלאה, האם זה מעשה גבורה? 

ב-14 בנובמבר, בדיוק לפני חודש, כתבה מ', חברה שלי, על קיר הפייסבוק שלה את המילים האלה:
"שבע שנים רעות עברו על י'. הוא נולד בבית בחודש שישי להורים לא מתפקדים, וכל שבע שנותיו בילה רק בבתי חולים ובמוסדות. הוא סבל משיתוק מוחי רב מערכתי, הוא לא דיבר, לא אכל בעצמו, לא שמע וכמעט לא ראה. הוא היה יפה עיניים עם ריסים ארוכים וטיפלו בו בחום גם מתנדבות של חיבוק ראשון ובראש ובראשונה ר' המופלאה שלא נטשה לרגע. היא צריכה להדליק משואה ביום העצמאות!

בַּלַילה לִפנֵי שיָעֵל נולדה הֵעירו אותי, הִלבּישו לי אֶת המעיל האדום ונסענו לַבַּית של סבא וסבתא. אני נִשארתי לִישון שָם, ואימא ואבא נסעו לְבית החולים. בַּבּוקר אבא בא לָקַחַת אותי לַגן ושָאל איזוֹ מתנה אני רוצָה לִכבוד האחות הקטנה שנולדה לי. אמרתי לו: "מסטיק בָּאבָּאלִישֵס". הוא צחק ואמר שאני יכולה לִבחור מתנה גדולה יותר, אבָל לא רציתי. הייתי בת ארבע וחצי, וּמסטיק נִראָה לי מתנה מצוינת. עצרנו בַּמכּוֹלֶת וקנינו גם קופסה של שוקולדים בְּצורות של חיות לְחַלֵק לַילדים בַּגן.

גבורה חד פעמית, מעשה של תעוזה? או גבורה של מלאכת הקיום היומיומית? איזו גיבורה לבחור?המעשה החד פעמי נקשר אצלי לגבורה גברית, כזו של היוצאים לקרב, ונדרשים לתגובה אינסטינקטיבית, שאפילו אין זמן לתכנן אותה. נראה לי שהיא פחות קשורה לנשים.המאמץ המתמשך, לעומת זאת, קיים אף קיים אצל נשים - בכל מיני מצבי חיים ואילוצים, שלמולם יש להמשיך ולתפקד.אז בחרתי לכתוב על אמא שלי, הדסה פויכטונגר. גיבורה של מאבק מתמשך.

סבתא שלי לא הייתה צדקת גמורה. אבל היא הייתה הגיבורה שלי. מאז ומתמיד. מודל לחיקוי. אישה נוכחת. בתשעים ושש שנותיה הספיקה לראות ולעשות את כל מה שהיא חפצה בו... הובילה את החיים שלה בתנאים בלתי אפשריים. סבתא לא למדה בחייה בשום אקדמיה, חוץ מזו של החיים.