אילנה לוי, הודו
סבתא שלי לא הייתה צדקת גמורה. אבל היא הייתה הגיבורה שלי. מאז ומתמיד. מודל לחיקוי. אישה נוכחת. בתשעים ושש שנותיה הספיקה לראות ולעשות את כל מה שהיא חפצה בו... הובילה את החיים שלה בתנאים בלתי אפשריים. סבתא לא למדה בחייה בשום אקדמיה, חוץ מזו של החיים.
בתיה לוי לבית דנוך, נולדה בתחילת המאה הקודמת בכפר מנאכה שבתימן. היא הייתה בת למשפחת קצבים ומכאן קיבלה מבנה גוף חזק ושרירי. בגיל 13 חיתנו אותה עם סבא (שהיה בן 17) כשעוד לא היה לה: ''דרך נשים'' כלומר מחזור. היא לא אהבה אותו בתחילה, אבל למדה להסתדר. ''אין אצלנו אהבה'' הייתה נוהגת לענות על שאלותיי ''עושים מה שצריך''. שני התינוקות הראשונים שלה בגיל 15 ו16 נפלו בהריונה ואבי נולד לה, כשהייתה כבת שבע עשרה. אבל כל עניין הגיל בכלל לא משנה ולא חשוב. ''הוא נולד כשהיו ענבים בכרם'' אמרה בתנועה מבטלת ועוד סיפרה שכרעה ללדת אותו באחזה בגדר וחזרה הביתה עם תינוק. ''יומולדת...יש רק לפרעה'' הייתה צוחקת.
בתימן גרה המשפחה בבית מחמר מטויח בבוץ כאשר בקומה תחתונה גרו בעלי החיים, בקומת האמצע מטבח ובקומה העליונה שטיחים שעליהם ישבו ואכלו כל בני המשפחה ובלילה נשכבו וישנו. המקרר היה חור באדמה מכוסה ביוטה רטובה ובתוכו אוחסנו בכדי חרס המזונות לשימור. בכל יום טחנו את הקמח לפיתות הטריות ואת גרגירי החילבה להכנת החריף ובכל יום היה מעט אוכל, אבל טרי. הרבה עבודה הייתה לנשים. לא היו נעליים בתימן ובכפות הרגליים של סבתא ניכרו שנים של צעידה על אבנים לוהטות. כד מים לראשה מהבאר ועז נשרכת לזרועה.
סיפור העלייה של המשפחה השבטית הנו מהמרתקים שסופרו אי פעם. המשפחה שלי עלתה ב1949 במסגרת חיסול גלות תימן במבצע המכונה בטעות 'מרבד הקסמים' אך שמו האמיתי מבצע 'על כנפי נשרים' מתוך הביטוי המקראי ''וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים'' (שמות יט' 4). יהדות תימן מיוחסת לגלות בית ראשון (יש האומרים של שבט לוי ומכאן שתימנים הן זמרים מעולים...) ובמשך 2000 שנה שמרו על זהותם היהודית באדיקות רבה.
סבתא הייתה כעת בשנות העשרים לחייה. לה ולבני ביתה, לא היו שאלות או היסוסים לגבי הגאולה שפקדה אותם. הם דור הגאולה. שנים שהתפללו שייחלו ובכו ''בשנה הבאה בירושלים הבנוייה'' והנה זה קורה להם. היו הרבה חששות והיסוסים והדרך הייתה קשה עד מאוד. סבתא סיפרה שזו הייתה יציאת מצרים שלה, בה נדרשו תוך שעות לארוז רק את החפצים יקרי הערך ומה שיכלו להחזיק בידיהם ומשום כך את ספרי התורה אחזו הגברים ועל סבתא נתלו התינוקות. כל החפצים וכל מה שהיה לאישה הצעירה שעמלה ותפרה ורכשה בשנותיה, נותרו בתימן. בשדה התעופה שדדו אותם פקידי ממשל תימנים ולקחו את כל הזהב והכסף שענדו לגופם. כך גם תכשיטי הנדוניה ועדיי היופי, נותרו באדמת המדבר.
מה מרגש היה לרדת מן הציפור הגדולה והרעשנית שהטיסה אותם ולגעת באדמת הקודש לראשונה. דמעות שמחה ושירת הללויה, תקיעות שופר וצהלה ליוו את העולים החדשים על אדמת ארץ ישראל. סבתא עוד תזכיר לי רבות שבתימן הם היו יהודים ממש אבל כאן ה'סברס' (צברים) לא מכבדים את היהדות.
סבתא ומשפחתה הגיעו למעברה ומשם הוזנחו למושב זנוח שליד ירושלים. הם עבדו אדמה ובידיה החזקות שתלה ובישלה כיבסה וחיתלה גם את שלשת התינוקות שנולדו בארץ. הבת האחרונה נולדה מפגרת בשל תרופות שניתנו לסבתא בהריונה ומעולם לא שמעתיה רוטנת על מר גורלה.
לאחר שעברה המשפחה לקריית אונו והתאקלמה בה סופית, סבתא הייתה צריכה לסייע בפרנסת הבית וכשרונה של סבתא היה בפיה: היא הייתה זמרת תימנייה מדהימה. מנגנת ושרה בכל שמחה ואירוע ומקוננת בכינוסי האבל של תימני הישוב. כך ששירתה הפכה פרנסתה וכשרונה עשה לה שם בקרב הקהילה. מעבר לכישרון המוזיקלי, היה לה כישרון תיאטרלי מיוחד. כל סיפור שלה הפך לצ'יזבאט וכולם היו מרותקים לתנועותיה ולהבעות פניה, לבדיחות הגסות ולהפתעות שיצוצו שוב, בספרה את הסיפור בפעם המאה. בשלב מסוים גילו את כשרונה והיא הוטסה למקומות שונים בעולם ביחד עם להקת הפולקלור המקומית 'מנאכה'.
מהטבון בגינתה בה עשתה לנו את הפיתות ועד לאולמות התיאטרון בארה''ב, הייתה סבתא בתיה שלי, מסתובבת תמיד בצניעות לכת ובטבעיות באותה שמלה פשוטה וכיסוי ראש מצחיק תמיד בחיוך על פניה ובבדיחות דעת בשפתיה. גם סבא היה חזן בית הכנסת וכך הפך כל אירוע משפחתי, לכינוס מוזיקלי של השבט. כל השנים הייתה זו סבתא ששמרה על שלמות המשפחה הטובה שלי. היא אספה אותנו על נכדינו, נינינו וצאצאינו בליל הסדר ובראש השנה, בשמחות ובעצב ובניצוח מדהים, ניהלה אותנו. שנים שהיינו מגיעים מכל קצוות הארץ להיות סביבה. סבא היה כצל, לה ומת בגיל צעיר יחסית אבל היא לא הייתה מאותן נשים מתאבלות, היא ידעה לקחת מהחיים את מה שכן נתנו לה.
אינני יודעת אם אני מייפה את זיכרונות העבר ואם בכלל יש אמת, אני יודעת שסבתא הייתה אישה לא קלה ועקשנית, דעתנית וחזקה שרצתה שהדברים ייעשו על פי רצונה. דבר אחד ברור, היה בה הכוח לאסוף את כל השבט המשפחתי המפואר שלנו במשך עשורים רבים ולאסף אותו למה שנקרא היום משפחה. אז בעידן המחשב וההיי-טק, כשרוב משפחתנו בכלל בפייסבוק, אני מצדיעה לסבתא הגיבורה שלי שלימדה אותי פרק חשוב באורחות משפחה ושמחה, שני יסודות שאשא עמי כל חיי.
אילנה לוי
ממצפה הילה שבגליל המערבי, בת 51, אמא לבר ומתן
עוסקת בעשור האחרון בחינוך יהודי;
מיוזמי ארגון לימוד גליל החוגג עשור בחנוכה; שרה ומפייטת.
משמשת כמנהלת חינוכית ב- מיזם T.E.N לצעירים יהודים מכל העולם,
אשר לומדים ומתנדבים בעולם מתפתח.
בשנתיים הקרובות נמצאת בשליחות מטעם הסוכנות היהודית
בהיידראבאד, הודו .
בתימן גרה המשפחה בבית מחמר מטויח בבוץ כאשר בקומה תחתונה גרו בעלי החיים, בקומת האמצע מטבח ובקומה העליונה שטיחים שעליהם ישבו ואכלו כל בני המשפחה ובלילה נשכבו וישנו. המקרר היה חור באדמה מכוסה ביוטה רטובה ובתוכו אוחסנו בכדי חרס המזונות לשימור. בכל יום טחנו את הקמח לפיתות הטריות ואת גרגירי החילבה להכנת החריף ובכל יום היה מעט אוכל, אבל טרי. הרבה עבודה הייתה לנשים. לא היו נעליים בתימן ובכפות הרגליים של סבתא ניכרו שנים של צעידה על אבנים לוהטות. כד מים לראשה מהבאר ועז נשרכת לזרועה.
סיפור העלייה של המשפחה השבטית הנו מהמרתקים שסופרו אי פעם. המשפחה שלי עלתה ב1949 במסגרת חיסול גלות תימן במבצע המכונה בטעות 'מרבד הקסמים' אך שמו האמיתי מבצע 'על כנפי נשרים' מתוך הביטוי המקראי ''וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים'' (שמות יט' 4). יהדות תימן מיוחסת לגלות בית ראשון (יש האומרים של שבט לוי ומכאן שתימנים הן זמרים מעולים...) ובמשך 2000 שנה שמרו על זהותם היהודית באדיקות רבה.
סבתא הייתה כעת בשנות העשרים לחייה. לה ולבני ביתה, לא היו שאלות או היסוסים לגבי הגאולה שפקדה אותם. הם דור הגאולה. שנים שהתפללו שייחלו ובכו ''בשנה הבאה בירושלים הבנוייה'' והנה זה קורה להם. היו הרבה חששות והיסוסים והדרך הייתה קשה עד מאוד. סבתא סיפרה שזו הייתה יציאת מצרים שלה, בה נדרשו תוך שעות לארוז רק את החפצים יקרי הערך ומה שיכלו להחזיק בידיהם ומשום כך את ספרי התורה אחזו הגברים ועל סבתא נתלו התינוקות. כל החפצים וכל מה שהיה לאישה הצעירה שעמלה ותפרה ורכשה בשנותיה, נותרו בתימן. בשדה התעופה שדדו אותם פקידי ממשל תימנים ולקחו את כל הזהב והכסף שענדו לגופם. כך גם תכשיטי הנדוניה ועדיי היופי, נותרו באדמת המדבר.
מה מרגש היה לרדת מן הציפור הגדולה והרעשנית שהטיסה אותם ולגעת באדמת הקודש לראשונה. דמעות שמחה ושירת הללויה, תקיעות שופר וצהלה ליוו את העולים החדשים על אדמת ארץ ישראל. סבתא עוד תזכיר לי רבות שבתימן הם היו יהודים ממש אבל כאן ה'סברס' (צברים) לא מכבדים את היהדות.
סבתא ומשפחתה הגיעו למעברה ומשם הוזנחו למושב זנוח שליד ירושלים. הם עבדו אדמה ובידיה החזקות שתלה ובישלה כיבסה וחיתלה גם את שלשת התינוקות שנולדו בארץ. הבת האחרונה נולדה מפגרת בשל תרופות שניתנו לסבתא בהריונה ומעולם לא שמעתיה רוטנת על מר גורלה.
לאחר שעברה המשפחה לקריית אונו והתאקלמה בה סופית, סבתא הייתה צריכה לסייע בפרנסת הבית וכשרונה של סבתא היה בפיה: היא הייתה זמרת תימנייה מדהימה. מנגנת ושרה בכל שמחה ואירוע ומקוננת בכינוסי האבל של תימני הישוב. כך ששירתה הפכה פרנסתה וכשרונה עשה לה שם בקרב הקהילה. מעבר לכישרון המוזיקלי, היה לה כישרון תיאטרלי מיוחד. כל סיפור שלה הפך לצ'יזבאט וכולם היו מרותקים לתנועותיה ולהבעות פניה, לבדיחות הגסות ולהפתעות שיצוצו שוב, בספרה את הסיפור בפעם המאה. בשלב מסוים גילו את כשרונה והיא הוטסה למקומות שונים בעולם ביחד עם להקת הפולקלור המקומית 'מנאכה'.
מהטבון בגינתה בה עשתה לנו את הפיתות ועד לאולמות התיאטרון בארה''ב, הייתה סבתא בתיה שלי, מסתובבת תמיד בצניעות לכת ובטבעיות באותה שמלה פשוטה וכיסוי ראש מצחיק תמיד בחיוך על פניה ובבדיחות דעת בשפתיה. גם סבא היה חזן בית הכנסת וכך הפך כל אירוע משפחתי, לכינוס מוזיקלי של השבט. כל השנים הייתה זו סבתא ששמרה על שלמות המשפחה הטובה שלי. היא אספה אותנו על נכדינו, נינינו וצאצאינו בליל הסדר ובראש השנה, בשמחות ובעצב ובניצוח מדהים, ניהלה אותנו. שנים שהיינו מגיעים מכל קצוות הארץ להיות סביבה. סבא היה כצל, לה ומת בגיל צעיר יחסית אבל היא לא הייתה מאותן נשים מתאבלות, היא ידעה לקחת מהחיים את מה שכן נתנו לה.
אינני יודעת אם אני מייפה את זיכרונות העבר ואם בכלל יש אמת, אני יודעת שסבתא הייתה אישה לא קלה ועקשנית, דעתנית וחזקה שרצתה שהדברים ייעשו על פי רצונה. דבר אחד ברור, היה בה הכוח לאסוף את כל השבט המשפחתי המפואר שלנו במשך עשורים רבים ולאסף אותו למה שנקרא היום משפחה. אז בעידן המחשב וההיי-טק, כשרוב משפחתנו בכלל בפייסבוק, אני מצדיעה לסבתא הגיבורה שלי שלימדה אותי פרק חשוב באורחות משפחה ושמחה, שני יסודות שאשא עמי כל חיי.
אילנה לוי
ממצפה הילה שבגליל המערבי, בת 51, אמא לבר ומתן
עוסקת בעשור האחרון בחינוך יהודי;
מיוזמי ארגון לימוד גליל החוגג עשור בחנוכה; שרה ומפייטת.
משמשת כמנהלת חינוכית ב- מיזם T.E.N לצעירים יהודים מכל העולם,
אשר לומדים ומתנדבים בעולם מתפתח.
בשנתיים הקרובות נמצאת בשליחות מטעם הסוכנות היהודית
בהיידראבאד, הודו .