אתמול, ככה ברגע של חולשה, שיחקתי באחד מחידוני הרשת המטופשים ששאל: What word truly sums you up???
התוצאה הזכירה לי שלא עמדתי בהבטחה שעשיתי לעצמי לספר קצת על הבריחה לערבה...
התוצאה הזכירה לי שלא עמדתי בהבטחה שעשיתי לעצמי לספר קצת על הבריחה לערבה...
ברביעי שעבר, בשיאה של סופת הגשמים שבקרה פה, ברחתי לרגע קט דרומה. מעולם לא עשיתי מחטף כזה קודם, קטן ככל שיהיה, ובדרך כלל אין בי צורך לצאת מד' אמותיי, אבל כשהתעוררה בי התחושה שצריך לשנות אוירה, לנקות את הראש ולזוז, בדיוק אז קפץ לי פרסום על המסך -
ביחד עם חברתי החכמה והספונטנית יעל, בגשם מטורף, כזה שלא רואים ממטר, נוסעות דרומה... לערבה. עד באר-שבע הגשם, הברקים, הרעמים והרוחות לא ריחמו עלינו. אבל שם הם נעצרו והדרך התפתלה בחשכה מסמנת הפרתקאה וריגוש. רצף הדיבורים שהיו בתוככי הרכב המוגן והחמים, ביחד עם תשתית הכבישים שהשתפרה בשנים האחרונות [לפחות עד אחרי באר שבע], הפכו את הנסיעה למסע בזמן ומבלי להרגיש מצאנו עצמנו בכניסה לצוקים כשלפנינו זמן לארוחת ערב וסרט שהוזמן מראש.
למה ערבה בוכיה?
צוקים הוא מקום עוצר נשימה ביופיו!
בתחרות בין הטבע עוצר הנשימה לבין הבתים היצירתיים שבחרו מתישבי המקום להקים נוצר קרע שבו נדמה המקום לאתר בנייה מוזנח. מרחבים ציבוריים מלוכלים, מתחם אמנות ויצירה מוזנח. נראה כי האג'נדה האינדיבידואלית של תושבי צוקים גוברת על החשיבה הקהילתית וגורמת לביתם להראות כאוסף מרחבים פרטיים מושקעים עם המון אזורים עצובים בין לבין. רגע לפני התשבוחות וההתלהבות הייתי חייבת להוריד את הביקורת הזו מעל ליבי.
ערבה, פרק ראשון, אוסי:
אוסי וינטר יושבת בפתח בית הקפה ששיפצה לתפארה בחאן התעסוקה בצוקים, כאומרת "אני המקום והמקום הזה הוא שלי". אין זו אמירה ברורה ופשוטה למי שנולדה בדרום גרמניה כחסרת דת, והגרה עם משפחתה מתוך אהבת ישראל לישוב מגדל שלגדות הכנרה בהיותה בת 13, ומאז מוטיב הנדודים והשינויים מאפיין את חייה.הסיפור המפותל שלה - שנכתב על ידי נועה בן-שמחון בעיתון המקומי "ערבות" - מסביר את התפריט המפתיע של המקום: אוכל גרמני מבית אמא משולב בבירה מקומית ונסיונות קולינריים מגידולים מקומיים. העליצות, החום ותחושת הכנסת האורחים של אוסי ועובדי אורסולה הפכו את המקום לחדר האוכל שלנו, למועדון ופינת עבודה גם יחד.
ערבה, פרק שני, הפסטיבל:
הפסטיבל, כך התברר לי בהמשך, הוא פרי יוזמה של אייל שיראי [שהיה המפיק של פסטיבל הסרטים בחיפה שנים רבות] בשותפות עם המועצה המקומית ותורמים מוסדיים רבים וזו לו שנתו השלישית! "כגודל הצפיה כך ..." אומר הפתגם הידוע אנחנו הגענו כאמור באקראי עם אפס ידע מוקדם על האירוע ואפס ציפיות. רוצה לומר - בלי למצמץ ובלי להסס - שאירגון הפסטיבל היה לעינינו הבקורתיות, קרוב למושלם!
החל בארגון החנייה והסדרנים הרבים שכיוונו את הבאים, המשך בהליכה רגלית בשביל מואר עששיות בין עצי שיטים וציפורי לילה מזדמנות עד להגעה למקבץ אוהלים לבנים, מתחם האוכל והאירוח של הפסטיבל. המאהל הרחב אוסף אליו את הצופים שסיימו צפייה בסרט המוקדם, את מי שבדרך להקרנה הבאה ובמקרים לא מועטים אלו גם אלו, חד הם. המזונות שהוצעו באוהלים התאימו לקהל ולאירוע ותומחרו בסבירות רבה, השירות היה נעים ומחוייך והמתחם כולו היה מדברי ועם זאת נקי ומצוחצח. אחד האוהלים הפתוחים היה מלא בכסאות נוחים לטובת שיחות עם במאי הסרטים שהגיעו מרחבי העולם לצוקים שבערבה לשוחח עם הצופים וכמו הקהל, גם הם, נדבקו ב'זמן מדבר', בנחת ואורך זמן ורוח, וענו והחמיאו וסיפרו ככל העולה על רוחם.
בגבו של המאהל הלבן התרחש הפלא שלשמו התכנסנו: מסך ענק, רמקולים שמוצבים סביב המתחם, פלטפורמות מדורגות הנושאות עליהן עשרות פוטונים עם מזרונים ועשרות פופים ענקיים למרגלות האמפי המאולתר הזה ועל הכל מקובלות למשעי בכל הקרנה מחדש מאות כירבוליות [שמיכות רכות] מחוזקות בכמה פטריות חימום... הכל כדי שחוויית הצפיה בקרירות לילות המדבר תהיה מושלמת.
מדבר, סרטים ניפלאים, אנשים קשובים. מה צריך יותר מזה?
ערבה, פרק שלישי, הסרטים:
שלושה סרטים ראינו בשני הלילות שלנו בפסטיבל, תחת כיפת השמיים המדבריים, עטופים בכירבוליות חמימות, לוגמים יין חם עם מקלות קינמון ומוקפים במערכת סאונד מעולה בה מגיע כל צליל מכיוון אחר ומוביל אותנו למקומות הרחוקים - לכאורה - בהם התרחשו הסיפורים. שלושה סרטים, שלוש אלגריות על מאבק האייתנים בין הטבע הטוב והמייטיב לבין האדם הלוחם, הכובש, המחריב.
על הסרטים שראינו לא אספר. רוצה לספר דווקא על על סרט אחד שהוקרן אחרי שעזבנו ואמור לצאת לאקרנים בקרוב.
בערב השני כשעלינו למקומנו מצאנו ישובים לצידנו אב ובנו כבן 8, דוביים למראה, שדיברו בשפה שלא זהינו. שליטה בסקרנות לא מאפיינת אותי ומיד פניתי אליהם, חייכתי ובררתי מאין הגיעו ומה להם בצוקים. התברר כי האב הוא הבמאי של אחד הסרטים המוקרנים למחרת ואת בנו המתוק הוציא מבית הספר לחופשה בארץ כי "לא יוצא לו לבלות הרבה עם אבא" כך אמר.
במהלך כל הסרט האוסטרלי, בלחש ומבלי להפריע, תירגם האב את האנגלית לתוך אוזן בנו. כך, מכורבלים שניהם תחת שמיכה אחת, אב ובנו.
רגע לפני שהתחילה הקרנת הסרט הוצג הבמאי שסרטו מועמד לאוסקר ואני בהתלהבות פניתי לשכני הבמאי וודאתי ששמע...כבוד לא? והלז בחיוך ענה לי שהוא יודע שנפגשו ופטפטו כבר. עוד דיברנו על הא ודא וגם על נדודיו הרבים בארץ ובעולם בין פסטיבל להקרנות... דבר אחד "קטן" השמיט הבמאי הגאורגי ג'ורג' אובאשווילי מהשיחה שלנו. הוא לא הזכיר את דבר מועמדות סרטו "אי התירס" לאוסקר על הסרט הזר. אף מילה! הסרט שזכה בפרס בתום הפסטיבל בערבה קוטף פרסים רבים בעולם ונראה לי שלא נכון יהיה לפספס את הקרנתו בסינמטקים לכשיוצג.
המפגש האקראי עם אובאשווילי לימד אותי שעור קטן על אבהות ושיעור גדול בצניעות.
אתמול, ככה ברגע של חולשה, שיחקתי באחד מחידוני הרשת המטופשים ששאל: What word truly sums you up???
התוצאה שהתקבלה הייתה -
ביחד עם חברתי החכמה והספונטנית יעל, בגשם מטורף, כזה שלא רואים ממטר, נוסעות דרומה... לערבה. עד באר-שבע הגשם, הברקים, הרעמים והרוחות לא ריחמו עלינו. אבל שם הם נעצרו והדרך התפתלה בחשכה מסמנת הפרתקאה וריגוש. רצף הדיבורים שהיו בתוככי הרכב המוגן והחמים, ביחד עם תשתית הכבישים שהשתפרה בשנים האחרונות [לפחות עד אחרי באר שבע], הפכו את הנסיעה למסע בזמן ומבלי להרגיש מצאנו עצמנו בכניסה לצוקים כשלפנינו זמן לארוחת ערב וסרט שהוזמן מראש.
למה ערבה בוכיה?
צוקים הוא מקום עוצר נשימה ביופיו!
בתחרות בין הטבע עוצר הנשימה לבין הבתים היצירתיים שבחרו מתישבי המקום להקים נוצר קרע שבו נדמה המקום לאתר בנייה מוזנח. מרחבים ציבוריים מלוכלים, מתחם אמנות ויצירה מוזנח. נראה כי האג'נדה האינדיבידואלית של תושבי צוקים גוברת על החשיבה הקהילתית וגורמת לביתם להראות כאוסף מרחבים פרטיים מושקעים עם המון אזורים עצובים בין לבין. רגע לפני התשבוחות וההתלהבות הייתי חייבת להוריד את הביקורת הזו מעל ליבי.
ערבה, פרק ראשון, אוסי:
אוסי וינטר יושבת בפתח בית הקפה ששיפצה לתפארה בחאן התעסוקה בצוקים, כאומרת "אני המקום והמקום הזה הוא שלי". אין זו אמירה ברורה ופשוטה למי שנולדה בדרום גרמניה כחסרת דת, והגרה עם משפחתה מתוך אהבת ישראל לישוב מגדל שלגדות הכנרה בהיותה בת 13, ומאז מוטיב הנדודים והשינויים מאפיין את חייה.הסיפור המפותל שלה - שנכתב על ידי נועה בן-שמחון בעיתון המקומי "ערבות" - מסביר את התפריט המפתיע של המקום: אוכל גרמני מבית אמא משולב בבירה מקומית ונסיונות קולינריים מגידולים מקומיים. העליצות, החום ותחושת הכנסת האורחים של אוסי ועובדי אורסולה הפכו את המקום לחדר האוכל שלנו, למועדון ופינת עבודה גם יחד.
ערבה, פרק שני, הפסטיבל:
הפסטיבל, כך התברר לי בהמשך, הוא פרי יוזמה של אייל שיראי [שהיה המפיק של פסטיבל הסרטים בחיפה שנים רבות] בשותפות עם המועצה המקומית ותורמים מוסדיים רבים וזו לו שנתו השלישית! "כגודל הצפיה כך ..." אומר הפתגם הידוע אנחנו הגענו כאמור באקראי עם אפס ידע מוקדם על האירוע ואפס ציפיות. רוצה לומר - בלי למצמץ ובלי להסס - שאירגון הפסטיבל היה לעינינו הבקורתיות, קרוב למושלם!
החל בארגון החנייה והסדרנים הרבים שכיוונו את הבאים, המשך בהליכה רגלית בשביל מואר עששיות בין עצי שיטים וציפורי לילה מזדמנות עד להגעה למקבץ אוהלים לבנים, מתחם האוכל והאירוח של הפסטיבל. המאהל הרחב אוסף אליו את הצופים שסיימו צפייה בסרט המוקדם, את מי שבדרך להקרנה הבאה ובמקרים לא מועטים אלו גם אלו, חד הם. המזונות שהוצעו באוהלים התאימו לקהל ולאירוע ותומחרו בסבירות רבה, השירות היה נעים ומחוייך והמתחם כולו היה מדברי ועם זאת נקי ומצוחצח. אחד האוהלים הפתוחים היה מלא בכסאות נוחים לטובת שיחות עם במאי הסרטים שהגיעו מרחבי העולם לצוקים שבערבה לשוחח עם הצופים וכמו הקהל, גם הם, נדבקו ב'זמן מדבר', בנחת ואורך זמן ורוח, וענו והחמיאו וסיפרו ככל העולה על רוחם.
בגבו של המאהל הלבן התרחש הפלא שלשמו התכנסנו: מסך ענק, רמקולים שמוצבים סביב המתחם, פלטפורמות מדורגות הנושאות עליהן עשרות פוטונים עם מזרונים ועשרות פופים ענקיים למרגלות האמפי המאולתר הזה ועל הכל מקובלות למשעי בכל הקרנה מחדש מאות כירבוליות [שמיכות רכות] מחוזקות בכמה פטריות חימום... הכל כדי שחוויית הצפיה בקרירות לילות המדבר תהיה מושלמת.
מדבר, סרטים ניפלאים, אנשים קשובים. מה צריך יותר מזה?
ערבה, פרק שלישי, הסרטים:
שלושה סרטים ראינו בשני הלילות שלנו בפסטיבל, תחת כיפת השמיים המדבריים, עטופים בכירבוליות חמימות, לוגמים יין חם עם מקלות קינמון ומוקפים במערכת סאונד מעולה בה מגיע כל צליל מכיוון אחר ומוביל אותנו למקומות הרחוקים - לכאורה - בהם התרחשו הסיפורים. שלושה סרטים, שלוש אלגריות על מאבק האייתנים בין הטבע הטוב והמייטיב לבין האדם הלוחם, הכובש, המחריב.
על הסרטים שראינו לא אספר. רוצה לספר דווקא על על סרט אחד שהוקרן אחרי שעזבנו ואמור לצאת לאקרנים בקרוב. בערב השני כשעלינו למקומנו מצאנו ישובים לצידנו אב ובנו כבן 8, דוביים למראה, שדיברו בשפה שלא זהינו. שליטה בסקרנות לא מאפיינת אותי ומיד פניתי אליהם, חייכתי ובררתי מאין הגיעו ומה להם בצוקים. התברר כי האב הוא הבמאי של אחד הסרטים המוקרנים למחרת ואת בנו המתוק הוציא מבית הספר לחופשה בארץ כי "לא יוצא לו לבלות הרבה עם אבא" כך אמר.
במהלך כל הסרט האוסטרלי, בלחש ומבלי להפריע, תירגם האב את האנגלית לתוך אוזן בנו. כך, מכורבלים שניהם תחת שמיכה אחת, אב ובנו.
רגע לפני שהתחילה הקרנת הסרט הוצג הבמאי שסרטו מועמד לאוסקר ואני בהתלהבות פניתי לשכני הבמאי וודאתי ששמע...כבוד לא? והלז בחיוך ענה לי שהוא יודע שנפגשו ופטפטו כבר. עוד דיברנו על הא ודא וגם על נדודיו הרבים בארץ ובעולם בין פסטיבל להקרנות... דבר אחד "קטן" השמיט הבמאי הגאורגי ג'ורג' אובאשווילי מהשיחה שלנו. הוא לא הזכיר את דבר מועמדות סרטו "אי התירס" לאוסקר על הסרט הזר. אף מילה! הסרט שזכה בפרס בתום הפסטיבל בערבה קוטף פרסים רבים בעולם ונראה לי שלא נכון יהיה לפספס את הקרנתו בסינמטקים לכשיוצג.
המפגש האקראי עם אובאשווילי לימד אותי שעור קטן על אבהות ושיעור גדול בצניעות.
אתמול, ככה ברגע של חולשה, שיחקתי באחד מחידוני הרשת המטופשים ששאל: What word truly sums you up???
התוצאה שהתקבלה הייתה -
The word that sums you up is
Adventurous
You live for fun and happiness. Your life is composed of doing what you love and chasing your passion. You know how to be yourself in and out of the spotlight. You sometimes like to break the rules, but it's all in good fun and you know your limits. You'll always be bright and will in turn brighten your world
ועל זה אני אומרת, תודה!
26/11/2014