לפני עשור חייתי עם משפחתי במשך שלוש שנים בפאתי בוסטון. השבוע חזרנו לביקור שהפגיש אותנו עם חברים ששמרנו וכאלו שרק לאחרונה חודש עימם הקשר. במפתיע או שלא, בקשרים שנבנו עם חברים אמריקאים המשכנו להשקיע ולטפח למרות השיבה הבייתה, לארץ. דווקא עם הישראלים, שהיו חלק בלתי נפרד מהיומיום, החגים, השמחות ורגעי המשבר שליוו את שלוש-שנות בוסטון, לא נשמר הקשר. ככה סתם, ללא מחשבה או החלטה. הקשרים פשוט התמוססו. עשר שנים אחרי, נפגשנו.

"אין לי חברים מכאן" היא אמרה בפסקנות, "ארבע-עשרה שנה אני כאן ואין לי חברים אמריקאים! בעבודה כן, אבל לא חברים של בית"


הישראלים שפגשתי במהלך השנים שחייתי כאן, היו לי כפרחי בר שחולפים לידם בטיול.
לאחר היסוס קל התפתתי לקטוף לי מהם,
את היפים והמעניינים, את אלו שמתאים לי שילכו איתי בדרך,
את אלו ששונים במידה סבירה אך גם דומים לפרחים שהכרתי מבית, לאלו שהקיפו אותי בעבר.
שכשחזרתי ארצה,
בתום שלוש שנים,
לא טרחתי לשים אותם באגרטל,
לשמור עליהם.

הערב התברר לי שטעיתי.
 

מול גלי האוקיאנוס האטלנטי אני נזכרת באריק אריאלי.

הוא הגיע לארה"ב לפנינו, היה מבוגר מאיתנו בשני עשורים ומנוסה בהלכות המקום והחיים. אני נזקקתי לרע מקומי ובני נזקק לסבא בהשג יד. אריק שמח למלא את שני התפקידים. היו לו בת ובן משל עצמו, גדולים אהובים ועצמאיים. אריק היה איש רב דעת ואוהב חברה. היה לו ידע עצום בציפרים וטבע, בתרבות ואמנות והמון נסיון בחיים שמחוץ לארץ. אהבתי את נוכחותו בסביבה והוא הפך חלק ממשפחתינו.

הדברים התנהלו כסידרם עד ששינוי במצבת כח האדם בחברה הוציאה אותו לפנסיה מוקדמת. אריק לא אהב זאת אבל היו לו תכניות. הוא רכש יכטה ישנה, צייד אותה בשני אנשי צוות ישראלים ותכנן לחצות איתם את האוקיאנוס לחופי תל-אביב או הרצליה ולהפוך אותה לביתו הצף.

בספטמבר 2003, יצאה היכטה מבוסטון כשהיעד הוא חופי ישראל. ב-07 לספטמבר, ימים ספורים לאחר צאתם לדרך, אל מול חופי קנדה באוקיאנוס האטלנטי פגעה בהם סופת ההוריקן פביאן. משמר החופים שלח הוראות הזהרה לספינות ואין לדעת מדוע לא פנו אריק ואנשיו לתפוס מחסה במעגן סירות. שלושת אנשי הצוות טבעו למוות.

אריק מת צעיר, צעיר מדי.
אם זאת אינני יכולה להשתחרר מהתחושה שזה המוות שהיה הוא בוחר לעצמו. סוער, לא צפוי, הרפתקני ובטבע.