חופשת פסח הוציאה המוני ישראלים מהבית. בכל מהדורות החדשות דיווחו על כך וכל מי שיצא לכבישים חש היטב בעומסים. השנה היינו גם אנחנו בני חורין ומבלי משים מצאנו עצמינו בדרך דרומה. הפעם, לא העמסנו מזרונים, גזיות, שק"שים וציוד שטח אלא שמנו פעמינו לעין בוקק, למלון "ישרוטל גנים". הרבה הרבה...הרבה שנים לא דרכה רגלי בבית מלון בארץ. מלון אלפי הכוכבים אליו הגענו עם הג'פ הישן שלי סיפק לי את כל היופי והאושר שביקשתי.
הדרך דרומה מפתיעה אותי בכל פעם מחדש. מחד אני אוהבת את הנופים הפראיים, החשופים והצחיחים ומאידך אני שואלת את עצמי בכל פעם מחדש: "מי המשוגעים שחיים כאן?" .
לשימחתי זכיתי השנה להכיר "משוגעת" אחת כזו ואפילו גררתי אותה למכירת סוף עונת פריחה תשע"א בבית שטורמן, זוכרות? ללי לזן, תכשיטנית שוזרת, יושבת ברחוב הסדן 10 ב'רובע האמנים' בערד. יש קצת אמנים ברובע, בין מוסכים וסדנאות, יש צחיחות מדברית וחום מדברי, עד שנכנסים לנאת המדבר הקסומה של ללי. אשה קטנה עם חיוך ענק, מוקפת מחרוזות, עציצים, חרוזים וחתולים מדושני עונג.
הגענו לללי בצהרי יום חמסין לוהט, ישבנו איתה על כוס קפה שחור ודיברנו על החיים, על ערד, על החגים והמדבר. ככה,
דיבור של חברים ותיקים...
אחר כך, מצוידות במחרוזות חדשות לבנות ועצות לבחור, המשכנו מזרחה...הרי לא בכל יום מובילים פעמינו לבית מלון. השמש החלה לשקוע, האויר הצטנן מעט והיה ברור שאם לא נלך ישירות לנחל עין בוקק לא נצא מן המלון ...ואת זאת הבנו עוד לפני שפסענו לתוכו... וכך יצא שהחלטנו להיות "קרביים" במסלול הכי לא "קרבי" שיש. צעדנו, בנחל בוקק המתפתל בזרם מים יציב ונעים, ביחד עם עשרות נשים, גברים וטף, צעירים וצעירים ברוחם. מפתיע לגלות שלא תמיד טבע ואנשים רבים לא הולכים יחד. לפעמים יש במפגש כזה גם איזו הרגשת גאווה, התרגשות על כך שהעם הזה שאנחנו חלק ממנו, אוהב את יפייה של הארץ המובטחת ועדין פוקד אותה ברגליו בעיקר בארבעת הרגלים ובמסלולים שכאלו, לפשוטי רגל...כמונו.
היינו מעט רטובים, מאובקים ומבוצבצים ועכשיו לא היה לנו שום סיבה לא להגיע ליעדנו.
בתי מלון רבים ומגוונים יש בעין בוקק שרובם עוברים בשנים האחרונות מתיחת פנים, שינוי שמות ושידרוגים שונים בכלל...כך סיפרה לנו ללי. המלון שלנו, מלון ישרוטל "גנים" לא נראה מרשים במיוחד מבחוץ וגם, נודה על האמת, היינו די עייפים והיה כבר חשוך כשהגענו אליו. אם זאת ברגע שנכנסנו לחדר, משהו היכה בי...
ההתרגשות הזו שאוחזת בי בכל פעם שאני פוגשת טוב טעם, מידתיות נכונה, חותם עיצובי אישי.
אין בעיני הבדל בין עיצוב של חלל, בישול משובח, ספר כתוב היטב או סרט מרגש. טעם, כך אומרים בדרך כלל, הוא עניין אישי. אני רוצה לטעון שלא כך הוא. לא תמיד אנשים יודעים לשים את האצבע ולהצביע על העיצוב או התיבלון כמה שמשפיע עליהם אבל טעם טוב, אסטתיקה ודיוק, מפעפעים לצופה, לטועם, לקורא ומשפיעים עלינו באופן בלתי מודע.
כל כך בלתי מודע, שביומיים הבאים למרות שלא יצאנו מהמלון ורוב הזמן היינו בחדר, לא קלטתי עדין, לא חשבתי לצלם.
התובנה שמשהו במקום הזה עושה טוב, ושהמשהו הזה הוא העיצוב, הגיע אלי דווקא מהאיש הזה, בתמונה. בתחילה, צילמתי אותו מרחוק, כחלק מחבורת אנשים מבוגרים שהיו ספונים באחת מפינות הלובי שקועים בשיחה וציחקוקים. כשקלטו אותי הוא אמר: "צלמי אותי, אני נהנה! כל-כך יפה פה..." והוא צדק! בגדול!!
מסתבר שהמלון עבר עיצוב מחודש ע"י מעצב פנים אנגלי בשם Harry Gregory . בשיחה עם מזכירת המנכ"ל היא סיפרה ש"חשפו את הקירות עד הלבנים ועשו הכל מחדש". אבל, ביננו, לא ה"חדש" עשה לי את זה, שהרי אני בכלל אוהבת ישן, ומשומש. ובכל זאת, למרות שהכל כאן היה חדש ובחלקו אף מודרני, שפע העיצוב ניחוח עז של נוסטלגיה וכבוד גדול לשנים שעברו. התרגשתי מהשימוש המדוייק כל-כך בטבלת צבעים, שתחילתה בשטיח שעטף את מרחב הלובי,
המשכה בעבודות האמנות על הקירות ובתאורה המשתלשלת מהתקרה או צומחת מהרצפה
ושיאה בריהוט מגוון שמשתלב באופן הרמוני. העיצוב חיבר
בטבעיות ונינוחות בין ירוק, חום, כתום, אפור וחרדל, בין
פריטים קטנים "קישוטיים" לפינות ישיבה גדולות.
נגיעות של עץ טבעי, עור ובדים, גומחות פרטיות וחללים
נרחבים, מחיצות עץ מלוכסנות וכונניות חלולות
כמו ריהוט של פעם.
במסה האחרונה בספרו "רישומים של התגלות" [הוצ' עם עובד] כותב אריאל הירשפלד: "התגלות איננה כניסה רועשת של אל או אלוהים אל שדה הראייה. גם ילד או שבלול, רוע, פרח, גוף, יאוש ואהבה, המונחים מסביבנו ומובנים מאליהם עשויים להתגלות, ומן הרגע הזה הם אינם עוד מובנים מאליהם ואינם מובנים עוד כלל."
החופשה ב"עין בוקק" גילתה לי כמה כוכבים קטנים, הפעם לא בשמיים, והזכירה לי כמה יופי וטוב טעם ביצירה של הטבע או ביצירות האדם, יכול להשקיט את הראש, להרגיע את הנפש ולהביא, לפחות אותי, לשמחה גדולה.
עדית
לשימחתי זכיתי השנה להכיר "משוגעת" אחת כזו ואפילו גררתי אותה למכירת סוף עונת פריחה תשע"א בבית שטורמן, זוכרות? ללי לזן, תכשיטנית שוזרת, יושבת ברחוב הסדן 10 ב'רובע האמנים' בערד. יש קצת אמנים ברובע, בין מוסכים וסדנאות, יש צחיחות מדברית וחום מדברי, עד שנכנסים לנאת המדבר הקסומה של ללי. אשה קטנה עם חיוך ענק, מוקפת מחרוזות, עציצים, חרוזים וחתולים מדושני עונג.
הגענו לללי בצהרי יום חמסין לוהט, ישבנו איתה על כוס קפה שחור ודיברנו על החיים, על ערד, על החגים והמדבר. ככה,
דיבור של חברים ותיקים...
אחר כך, מצוידות במחרוזות חדשות לבנות ועצות לבחור, המשכנו מזרחה...הרי לא בכל יום מובילים פעמינו לבית מלון. השמש החלה לשקוע, האויר הצטנן מעט והיה ברור שאם לא נלך ישירות לנחל עין בוקק לא נצא מן המלון ...ואת זאת הבנו עוד לפני שפסענו לתוכו... וכך יצא שהחלטנו להיות "קרביים" במסלול הכי לא "קרבי" שיש. צעדנו, בנחל בוקק המתפתל בזרם מים יציב ונעים, ביחד עם עשרות נשים, גברים וטף, צעירים וצעירים ברוחם. מפתיע לגלות שלא תמיד טבע ואנשים רבים לא הולכים יחד. לפעמים יש במפגש כזה גם איזו הרגשת גאווה, התרגשות על כך שהעם הזה שאנחנו חלק ממנו, אוהב את יפייה של הארץ המובטחת ועדין פוקד אותה ברגליו בעיקר בארבעת הרגלים ובמסלולים שכאלו, לפשוטי רגל...כמונו.
היינו מעט רטובים, מאובקים ומבוצבצים ועכשיו לא היה לנו שום סיבה לא להגיע ליעדנו. בתי מלון רבים ומגוונים יש בעין בוקק שרובם עוברים בשנים האחרונות מתיחת פנים, שינוי שמות ושידרוגים שונים בכלל...כך סיפרה לנו ללי. המלון שלנו, מלון ישרוטל "גנים" לא נראה מרשים במיוחד מבחוץ וגם, נודה על האמת, היינו די עייפים והיה כבר חשוך כשהגענו אליו. אם זאת ברגע שנכנסנו לחדר, משהו היכה בי...
ההתרגשות הזו שאוחזת בי בכל פעם שאני פוגשת טוב טעם, מידתיות נכונה, חותם עיצובי אישי. אין בעיני הבדל בין עיצוב של חלל, בישול משובח, ספר כתוב היטב או סרט מרגש. טעם, כך אומרים בדרך כלל, הוא עניין אישי. אני רוצה לטעון שלא כך הוא. לא תמיד אנשים יודעים לשים את האצבע ולהצביע על העיצוב או התיבלון כמה שמשפיע עליהם אבל טעם טוב, אסטתיקה ודיוק, מפעפעים לצופה, לטועם, לקורא ומשפיעים עלינו באופן בלתי מודע.
כל כך בלתי מודע, שביומיים הבאים למרות שלא יצאנו מהמלון ורוב הזמן היינו בחדר, לא קלטתי עדין, לא חשבתי לצלם.
התובנה שמשהו במקום הזה עושה טוב, ושהמשהו הזה הוא העיצוב, הגיע אלי דווקא מהאיש הזה, בתמונה. בתחילה, צילמתי אותו מרחוק, כחלק מחבורת אנשים מבוגרים שהיו ספונים באחת מפינות הלובי שקועים בשיחה וציחקוקים. כשקלטו אותי הוא אמר: "צלמי אותי, אני נהנה! כל-כך יפה פה..." והוא צדק! בגדול!!
מסתבר שהמלון עבר עיצוב מחודש ע"י מעצב פנים אנגלי בשם Harry Gregory . בשיחה עם מזכירת המנכ"ל היא סיפרה ש"חשפו את הקירות עד הלבנים ועשו הכל מחדש". אבל, ביננו, לא ה"חדש" עשה לי את זה, שהרי אני בכלל אוהבת ישן, ומשומש. ובכל זאת, למרות שהכל כאן היה חדש ובחלקו אף מודרני, שפע העיצוב ניחוח עז של נוסטלגיה וכבוד גדול לשנים שעברו. התרגשתי מהשימוש המדוייק כל-כך בטבלת צבעים, שתחילתה בשטיח שעטף את מרחב הלובי,
המשכה בעבודות האמנות על הקירות ובתאורה המשתלשלת מהתקרה או צומחת מהרצפה
ושיאה בריהוט מגוון שמשתלב באופן הרמוני. העיצוב חיבר
בטבעיות ונינוחות בין ירוק, חום, כתום, אפור וחרדל, בין
פריטים קטנים "קישוטיים" לפינות ישיבה גדולות.
נגיעות של עץ טבעי, עור ובדים, גומחות פרטיות וחללים
נרחבים, מחיצות עץ מלוכסנות וכונניות חלולות
כמו ריהוט של פעם.
במסה האחרונה בספרו "רישומים של התגלות" [הוצ' עם עובד] כותב אריאל הירשפלד: "התגלות איננה כניסה רועשת של אל או אלוהים אל שדה הראייה. גם ילד או שבלול, רוע, פרח, גוף, יאוש ואהבה, המונחים מסביבנו ומובנים מאליהם עשויים להתגלות, ומן הרגע הזה הם אינם עוד מובנים מאליהם ואינם מובנים עוד כלל."
החופשה ב"עין בוקק" גילתה לי כמה כוכבים קטנים, הפעם לא בשמיים, והזכירה לי כמה יופי וטוב טעם ביצירה של הטבע או ביצירות האדם, יכול להשקיט את הראש, להרגיע את הנפש ולהביא, לפחות אותי, לשמחה גדולה.
עדית