גם השנה "דגמנו" יעל ואני יומיים בפסטיבל הקולנוע הדרומי "סרטים בערבה".
חייבת להודות כי משנה לשנה האתגר נעשה קשוח יותר:
חייבת להודות כי משנה לשנה האתגר נעשה קשוח יותר:
הישיבה בטריבונות, מול המסך הענק הניפלא, למרות הכריות והכרבוליות, מאתגרת את הגב התחתון. האוכל הביתי שנמכר באוהלי המזון מביא בעקבותיו צרבות ו-aftertaste של מונסודיום גלוטמט מאבקות המרק של ילדותינו. אבל, עיקר הקושי, בנושאים בהם עוסקים הסרטים. מאלצים את הצופות והצופים להביט נכוחה לעולם המורכב, האכזרי, המפחיד בו כולנו חיים.
לעיתים מאוד רחוקות אמצא עצמי צופה בסרטים כאלו כשאני ואישי ישובים על הספה בסלון. הן משום מיעוטם - אם בכלל - בנטפליקס ובערוצים המסחריים, ובעיקר, לא נעים להודות, בגלל הנטיה לחפש בסופו של יום: קלילות, רפיון מוח, לפעמים אקשן ובידור, או דרמה מהסוג הרומנטי. אף אחת מההגדרות האלו לא חלה על הסרטים שראינו בערבה!
נחשפנו לקשיי הקיום האנושי, עוני, הגירה, אלימות מינית, אכזריות אנושית, סמים, ניצול, עבדות ילדים, סחר בתינוקות, אבדן ערכים - כל אלו נכחו בשלושת הסרטים שצלחנו בקרירות המדברית - "פמפיר" האוקראיני, "ברוקר" הקוראני, "טרי ולוקה" הצרפתי.
למרבית הפליאה מה שהפך את עלילת הסרטים הללו, למרות התכנים הקשים, לקולנוע מעולה, היא המורכבות האנושית. פחות דיכוטומיה של שחור/לבן, של טוב/רע, ויותר עומק ומנעד תכונות בדמיות ובעלילה. סוחר התינוקות מתגלה כבעל נשמה יתרה, השף שסוחר בסמים עובד גם הוא בתנאי עבדות במטבח מרתפי כשרק הרמקול יוצר קשר בשיגור הזמנות המזון, ופמפיר, האב האוקראיני שבקושי נימצא כדי לגדל את בנו המתבגר מתגלה כאחת הדמויות ההוריות המרגשות שנראו על מסך. בתוך כל הכאוס שהחיים מזמנים נמצאו חוטי חסד, רוך, קשר אנושי, חמלה והאהבה שאולי, אולי יום אחד יאירו חזק מספיק כך שהחשכה בעולם תפחת.
**
כשחזרתי צפונה, אספתי חבילה ובה ספר השירה של מוריה נחום, "נסי להלל עולם". הספר והשירים הספונים בו המשיכו, המשך ישיר וכואב, את הנרטיב שפרש הקולנוע העולמי. גמעתי אותם אחד ועוד אחד ועוד אחד וכמה שכאב למוריה, כאב לי. ואהבתי אותה, על היכולת המופלאה להביט בחייה המורכבים בעיניים חפות ממבוכה והתנצלות, לשתף בכאבים ללא רחמים עצמיים ובכנות מצמררת.
אינני מכירה את מוריה מחוץ למרחב הפייסבוק אבל היא, כמו גם גיבורי הסרטים שראינו בצוקים, לימדו אותי כמה שיעורי חיים שלא במהרה ישכחו. תודה לך מוריה נחום, אישה אמיצה.
*אני מתייגת את מוריה נחום כמהלך אקטיבי, כדי שתרכשו ממנה את סיפרה ותזמינו אותה לדבר עליו ונשרשר את החוט האנושי עוד ועוד הלאה עד שיגבר האור.
לעיתים מאוד רחוקות אמצא עצמי צופה בסרטים כאלו כשאני ואישי ישובים על הספה בסלון. הן משום מיעוטם - אם בכלל - בנטפליקס ובערוצים המסחריים, ובעיקר, לא נעים להודות, בגלל הנטיה לחפש בסופו של יום: קלילות, רפיון מוח, לפעמים אקשן ובידור, או דרמה מהסוג הרומנטי. אף אחת מההגדרות האלו לא חלה על הסרטים שראינו בערבה!
נחשפנו לקשיי הקיום האנושי, עוני, הגירה, אלימות מינית, אכזריות אנושית, סמים, ניצול, עבדות ילדים, סחר בתינוקות, אבדן ערכים - כל אלו נכחו בשלושת הסרטים שצלחנו בקרירות המדברית - "פמפיר" האוקראיני, "ברוקר" הקוראני, "טרי ולוקה" הצרפתי.
למרבית הפליאה מה שהפך את עלילת הסרטים הללו, למרות התכנים הקשים, לקולנוע מעולה, היא המורכבות האנושית. פחות דיכוטומיה של שחור/לבן, של טוב/רע, ויותר עומק ומנעד תכונות בדמיות ובעלילה. סוחר התינוקות מתגלה כבעל נשמה יתרה, השף שסוחר בסמים עובד גם הוא בתנאי עבדות במטבח מרתפי כשרק הרמקול יוצר קשר בשיגור הזמנות המזון, ופמפיר, האב האוקראיני שבקושי נימצא כדי לגדל את בנו המתבגר מתגלה כאחת הדמויות ההוריות המרגשות שנראו על מסך. בתוך כל הכאוס שהחיים מזמנים נמצאו חוטי חסד, רוך, קשר אנושי, חמלה והאהבה שאולי, אולי יום אחד יאירו חזק מספיק כך שהחשכה בעולם תפחת.
**
כשחזרתי צפונה, אספתי חבילה ובה ספר השירה של מוריה נחום, "נסי להלל עולם". הספר והשירים הספונים בו המשיכו, המשך ישיר וכואב, את הנרטיב שפרש הקולנוע העולמי. גמעתי אותם אחד ועוד אחד ועוד אחד וכמה שכאב למוריה, כאב לי. ואהבתי אותה, על היכולת המופלאה להביט בחייה המורכבים בעיניים חפות ממבוכה והתנצלות, לשתף בכאבים ללא רחמים עצמיים ובכנות מצמררת.
אינני מכירה את מוריה מחוץ למרחב הפייסבוק אבל היא, כמו גם גיבורי הסרטים שראינו בצוקים, לימדו אותי כמה שיעורי חיים שלא במהרה ישכחו. תודה לך מוריה נחום, אישה אמיצה.
*אני מתייגת את מוריה נחום כמהלך אקטיבי, כדי שתרכשו ממנה את סיפרה ותזמינו אותה לדבר עליו ונשרשר את החוט האנושי עוד ועוד הלאה עד שיגבר האור.