| |
| אלא שלפני ארבע שנים, במקרה, החלה פורצת מתוכי התשוקה הישנה". רשימה גנוזה של לאה גולדברג על יחסה לאמנות הפלסטית, בצירוף רשימה של גדעון טיקוטצקי, שגילה את הרשימה של גולדברג והביא אותה לדפוס |
נולדתי בליטא. את שנות ילדותי הראשונות, בימי מלחמת העולם הראשונה, ביליתי במרכז רוסיה, בערים שעל גדות הוולגה ועל הנהר חאפיור. משפחתנו היתה לא מסורתית אלא יהודית-סוציאליסטית. אבי, מפקח בחברת ביטוח גדולה, היה יידישסטאן לפי השקפותיו, אבל לשון הדיבור בבית היתה רוסית. בשנת 1919 חזרתי עם משפחתי לעיר מולדתי קובנה. שם סיימתי גימנסיה עברית. לחבר שירים החילותי בגיל חמש (ידעתי אז כבר לקרוא בשטף אבל לא לכתוב, והמבוגרים היו רושמים את שירי). הייתי גם מרבה לצייר בילדותי כמו כל ילד כמעט, או נכון יותר כמו כל ילדה, כי ציירתי בעיקר ילדות, פרחים, בתים ובני אדם. חברי הבנים ידעו לצייר ספינות וסוסים ועל כך קינאתי בהם מאוד. היה אחד אפילו שצייר פילים (רק פילים) עם חדק ארוך ובלי שיניים. בעיני זה היה שיא היכולת האמנותית. שנינו היינו בני שבע.
בבית הספר, בעיקר בכיתות הגבוהות יותר, הצטיינתי בציור. המורה לציור קרא להורי ואמר להם שראוי היה ללמדני לצייר גם באופן פרטי. באותם הימים היינו שרויים במצוקה כספית ואני החילותי לתת שיעורים בספרות עברית לנערה אחת מפגרת במקצוע זה מכיתתי. ובכסף שהרווחתי שילמתי את השיעורים הפרטיים לציור. הייתי אז בת חמש-עשרה. המורה שלי היה נחמד ומסר לי בשיעורים כל מה שידע בעצמו: פחם, סאנגווין, התחלות של צבע מים, היה מרוצה מהתקדמותי. שיטותיו היו אקדמיות מזרח-אירופיות בדוקות. יש לי הרושם שהוא לא שמע מעודו על האימפרסיוניסטים הצרפתיים. בכלל, האווירה האמנותית בארץ כליטא היתה מוגבלת למדי: כמו (ש)במוסיקה לא הגיעו מעבר לצ'ייקובסקי, כן בציור היו סבורים שגדול ציירי העולם הוא רפין(1), גדול הפסלים - אנטוקולסקי(2). והמורה שלי הביא לי לשם התפתחותי האמנותית אלבומים של ציירים פולניים. נשאר בזיכרוני השם קוסאק(3). עוד זוכרת אני פורטרט נטורליסטי של איזו זמרת שמנה ומכוערת להפליא. אני שנאתי את התמונה והמורה |
 שלי ניסה להסביר לי שגם במכוער יש יפה.
הייתי מקבלת כנראה את דעתו אילו הראה לי את צילומי השדים והכימרות מימי הביניים, אבל הזמרת השמנה, עם הרבה צהוב ואדום, לא שכנעה אותי. בצבע מים - רטוב על רטוב - לא הצלחתי ביותר. בכל זאת עלה בידי המורה שלי לשכנע את הורי להכניסני לאקדמיה לציור. בבית התנגדו כי נשארו לי רק עוד שנתיים עד סיום חוק לימודי בגימנסיה והתנאי היה שקודם אעמוד בבחינות הבגרות ואחר כך אחליט מה אני רוצה באמת.
יום שבו לא ניתן לי רצוני היה קשה, אבל כעבור חודש הבינותי שכל הסובבים אותי מצפים ממני את העיקר בספרות ולא עבר זמן רב ושירי הראשון שהופיע בדפוס בעיתון "למבוגרים" שכנע גם אותי שזוהי דרכי. ומאז לא פקפקתי בכך אלא בתקופות של משבר יצירה שבלעדיהן אי אפשר כנראה לכתוב או לעשות ברצינות כל דבר הקשור בספרות ובאמנות. בשנת 1928 סיימתי את הגימנסיה ולמדתי אחרי זה שנתיים באוניברסיטת קובנה שפות שמיות, היסטוריה כללית, גרמניסטיקה, ספרות רוסית, פילוסופיה. למדתי כל מה שאפשר היה ללמוד חוץ משני המקצועות הראשיים שלי, פילולוגיה שמית והיסטוריה. גם עבדתי. אחר כך זכיתי במלגה ונסעתי ללמוד בגרמניה, שם לראשונה נפגשתי עם ציור גדול.
בליטא היה בעצם מוזיאון אחד בלבד ובו בעיקר תמונותיו של צ'יורליוניס, צייר-מוסיקאי ליטאי מראשית המאה(4). בשעתו נתרשמו ממנו רבים, אחר כך נשכח כליל, עכשיו, עד כמה שידוע לי, מתחילים ההיסטוריונים של האמנות להתעניין בו שוב. אהבתי מאוד את תמונותיו (מה זה היה? צבע מים? טמפרה?) המיסטיות, אינני יודעת איך ובאיזו עין הייתי רואה אותן עכשיו. במוזיאון על שמו היתה חוץ מיצירותיו רק תמונה אחת שעשתה עלי רושם לכל ימי חיי: זה היה נוף קטן של סזאן בצבע מים, בעיקר תכלת ותכלת-ירוק וכחול עמוק(5).
הייתי מבלה ליד תמונה זו שעות ארוכות. אולי ראיתי אחר כך סזאנים יפים יותר אבל זה נשאר בשבילי בחזקת אהבה ראשונה לכל החיים. בברלין עברתי שנה של סיור מודרך על ידי היסטוריון האמנות המצוין פרופסור פישל במוזיאון הקיסר פרידריך: אמנות רומאנית וגותית. למדתי ממנו דברים שאינני שוכחת עד היום. אחרי זה הייתי נשארת עוד לבדי במוזיאון ועולה בעיקר לאולמות של האיטלקים והספרדים. תקופת ההתמחות שלי בהיסטוריה היתה ימי הביניים והרנסנס. אבל לאמנות איטלקית מימי דנטה הגעתי מאוחר יותר. באותם הימים משכו אותי ציירים מנייריסטים של תקופת הרנסאנס - קרלו קריולי(6), ברוניזנו(7) ואהבתי מאוד את הספרדי ריברה (ראיתיו השנה שוב בפראדו. עדיין חושבת אני שהוא צייר מעניין מאוד)(8).
באותה תקופה עצמה גיליתי גם את המודרניים. אהבתי מן המבט הראשון את "מכונת הצפצוף" של פאול קליי(9) ובפיסול את ארנסט בארלאך(10). מעניין אולי ששירתי אחרי אחד המשברים שפקד אותי אז החלה ללבלב שוב תוך התרשמות מתמונת קריוולי, "מגדלנה". בינתיים מכרו אותה הגרמנים בזמן המלחמה להולנד ולפני חמש שנים פגשתיה במפתיע(11) במוזיאון הממלכתי באמסטרדם ואצלי עוד שמורה רפרודוקציה קטנה של התמונה הזאת ועליה הנוסח הראשון של שיר לירי הקשור בה. הוא נדפס גם בספר שירי הראשון, "טבעות עשן". באותו ספר יש גם שיר על פסל בארלאך, "אשה הרה"(12).
ראיתי (אפשר שהכוונה ל: ראייתי) תמונות ולפעמים גם פסלים היתה בשבילי תמיד עניין אישי מאוד וחשוב לי מאוד. מאז ראיתי הרבה בנסיעותי השונות באירופה. אך נדמה לי שהתחלותי קבעו את טעמי. בייחוד אחרי השנים שבהן למדתי בחבל הריין, בבון (ב-1933 עשיתי שם את עבודות הדוקטור שלי ועמדתי בבחינת הדוקטור). היסוד נשאר כאמור אמנות ימי הביניים וראשית הרנסנס והאמנות המודרנית. אז אהבתי את האדריכלות המודרנית: הבניינים שעל הריין בדיסלדורף ועוד(13). אבל בצד זה היו נפלאות הכנסיות הרומאניות והגותיות. יש לי היום גם אהבות רבות בתקופות אחרות לגמרי. אבל בכלל אני "חסידה שוטה" של פיקאסו.
זה שבמשך כל השנים היה יחסי לאמניות הפלסטיות בעיקר פסיווי (חוץ מבתקופות קצרות מאוד של התחלת הרישום) לא הטריד את מנוחתי. לפעמים שאלוני כמה מידידי הציירים למה לא נמשכתי ללמוד לצייר. הייתי עונה תמיד: "אם אני יכולה שנים רבות כל כך שלא לצייר בשקט גמור, סימן שלא צריכה הייתי לצייר". ראיתי את עיקר יעודי תמיד - אם המלה "יעוד" היא בכלל לא מופרזת קצת - בספרות, בצורותיה השונות של הספרות, מכתיבת שיר ועד הוראת דנטה או דוסטויבסקי. אלא שלפני ארבע שנים, במקרה, החלה פורצת מתוכי התשוקה הישנה. החילותי במין משחק בימי מחלה ובעצמי אינני יודעת בדיוק איך הפך העניין להיות רציני בשבילי יותר מיום ליום. תחילה רק רשמתי וסירבתי גם לנסות צבע. אני סבורה תמיד שהרישום הוא היסוד(14). אספתי את הרישומים ונסעתי להראותם אותם לידיד ישן שיש לי אמון עיוור כמעט בשיפוטו, אריה נבון. הוא יעץ לי להמשיך. מאז אני נוסעת אליו "להיבחן" אחת להרבה חודשים. הוא מחמיר אתי בוודאי ומזה אני לומדת הרבה. תוך ארבע השנים האלה רשמתי וציירתי יום יום בעקשנות המפליאה בראש ובראשונה אותי. בקולאז' החילותי בראשית יולי השנה. הדחיפה היתה כמה קולאז'ים של שושנה היימן(15) שראיתי. החילותי מיד בשיטה השונה בתכלית משיטתה - לראות מה ייצא מזה. ושוב לא יכולתי להשתחרר מדרך ביטוי זו ואולי - בעיקר שהיא מניחה מקום לניסיונות שונים ומעניינים. כל קולאז' בחזקת ניסיון חדש. אין רוטינה. התוצאות - לא עלי לדון עליהן.
במשך השנים האלה הוצאתי שני ספרי ילדים שלי עם אילוסטרציות שלי ותרגום הנובלה הצרפתית העתיקה "אוקסן וניקולט" מלווה ברישומי. לשואלים אותי מהו מקצועי הממשי יכולה אני להשיב בלי היסוס בהתייחס למלה מקצוע וכך כתוב גם בדרכון שלי. אני פרופסור לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים.
לאה גולדברג (בכתב ידה), בית האמנים ירושלים
_________________________________________________________
הערות
(1) אפשר שהכוונה לצייר הרוסי איליה יפימוביץ' רפין (1844-1930)
(2) הפסל היהודי-הרוסי מרק (מרדכי) אנטוקולסקי, 1843-1902
(3) קוסאק (- (Kossak משפחת ציירים וסופרים פולנית
(4) צייר ליטאי, 1875-1911 (Ciurlionis). השוו לספרה "מכתבים מסיעה מדומה", עמ' 73: "אגדת הקרח על החלונות, שצייר אותה הגאון שבמולדת - טשיורליאניס"
(5) גולדברג מזכירה מוזיאון זה ב"מכתבים מנסיעה מדומה", עמ' 39
(6) ראו השיר "חלום נערה" בספרה "טבעות עשן", כל שירי לאה גולדברג, כרך א, עמ' 71. בראש השיר הכיתוב הבא: "'מגדלנה הקדושה - תמונה מאת קרלו קריולי, נמצאת ב-Kaiser Friedrich Museum בברלין"
(7) צייר פלורנטיני שנודע בשמות: Agnolo Bronzino, Agnolo di Cosimo או Agnolo Tori
(8) ציורו של האמן האיטלקי ממוצא ספרדי חוספה דה ריברה, "סבסטיאן הקדוש", נזכר ב"מכתבים מנסיעה מדומה", עמ' 14 ו-25, וגם בסונטה "ברלין", שנועדה להיכלל ב"טבעות עשן", אך לבסוף נגנזה על ידי המשוררת (הסונטה נמצאה בעיזבונה הספרותי של המשוררת המופקד במכון "גנזים"). לאה גולדברג מתייחסת לציור זה גם ביומניה, בעת נסיעתה לאיטליה בקיץ 1937, לאחר צאת הספר מכתבים מנסיעה מדומה לאור: "אני אינני סובלת את המתק הזה של (תמונת) סבסטיאן הקדוש (מאת הצייר האיטלקי גוידו רני) אחרי אותו היופי הגבוהי של הייסורים של ריברה"; מעט אחרי כן: "מצאתי שם (את תמונת) פרנציסקוס של ריברה. הוא מתקרב לסבסטיאנוס שלו" ("יומני לאה גולדברג", 26.6.1937, ,2005 עמ' 239; 2.7.1937, עמ' 248); ועיינו בספרו של אברהם בנימין יפה, "פגישות עם לאה גולדברג", עמ' 82-83
(9) צייר שווייצי, 1879-1940
(10) צייר ופסל גרמני, 1870-1938
(11) האלמנט של המפגש עם יצירת אמנות, שכמוהו כמפגש עם אדם, שכיח יחסית אצל גולדברג. כך למשל היא כותבת ביומניה: "פגישה משמחת להפליא - 'העיוורים' של פיטר ברויכל. הם אחרים מאשר ברפרודוקציה. אפילו אינם דומים, אבל איומים עוד יותר - כל כך הרבה אקספרסיה בתמונה הצליחו למסור רק ציירים מעטים מאוד מראשית תולדות האנושות ועד היום" ("יומני לאה גולדברג", 21.6.1937)
(12) "אשה צועדת", "טבעות עשן", כל שירי לאה גולדברג, כרך א, עמ' 73. בראש השיר מופיע הכיתוב: "'אשה צועדת' - חרסינה מאת ארנסט בארלאך'"
(13) ההדגשות, כאן ובהמשך - במקור. גולדברג הביעה את חיבתה לסגנון אדריכלי זה כשכתבה במכתבים מנסיעה מדומה: "הלא תדע, שאנתהילל, אני אוהבת את הבניינים המודרניים שעל שפת הריין בדיסלדורף יותר מאשר את הגותיקה פה (קלן)" (עמ' 32). נושא זה מפותח גם בפרק שגולדברג בחרה לגנוז מן הספר, הממשיך בחלקו את פרק י"ד
(14) לשיטתה, הרישום לציור כמוהו איפוא כפרוזודיה לשירה
(15) ציירת ופסלת. חיברה יחד עם בעלה, המשורר ט' כרמי, את ספר הילדים "שמוליקיפוד" (חתום: כוש, נוטריקון של כרמי ושושנה] |
|
