החנוכיה האחרונה באתגר החנוכיות שלי נותרה מיותמת מאור נרות. פגשתי בה בבית הכנסת בשפר-עם, היא שפרעם, השכנה לביתנו שבאלון הגליל אחרי סיור חג המולד בהדרכת נואה בולוס. פרויקט תיירות אזורית משותפת של עמותת סיכוי יזמה את הסיור: חבורת ישראלים יהודיים, חלק ניכר מהם מדריכי טיולים בעצמם, מסיירים בעקבות הנצרות בעיר ש-60% מ-40,000 תושביה מוסלמים, בעקבות מדריכה נצרתית-נוצריה-יוונית-קתולית ששורשיה המשפחתיים כאן, בשפרעם. לא רבים האנשים ומעטים היום הארגונים שעוד עוסקים ברב תרבותיות, רב לאומיות, חיים ביחד. עמותת סיכוי זימנה לי מתנה: ב-19 שנות חיי בגליל לא בקרתי במקומות הקסומים - 15 דקות מביתי - בהם הייתי אמש!    לא פגשתי את תושבי העיר המעורבת הזו [מוסלמים, נוצרים, דרוזים], לא אכלתי את הגלידה המצויינת שמכינים בה, ולא חוויתי איתם את ערב חג המולד*... 

"כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן" אומר רבי ישראל סלנטר. מעשה שהיה כך היה:

"פעם כאשר צעד רבי ישראל בשעת לילה מאוחרת מביתו, לעבר בית המדרש , הבחין באור קטן מהבהב מתוך חנותו של הסנדלר, תמה על כך שהלה ממשיך בעבודתו בשעת לילה כה מאוחרת, נכנס לחנותו של הסנדלר ומצאו יושב ומתקן נעליים לאור הנר, ברכו רבי ישראל לשלום ושאלו: אמור נא לי, מפני מה הנך יושב בשעה כה מאוחרת ומתקן נעליים?

''רבי'', השיב הסנדלר בפשטות- ''כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן...'' נרעד רבי ישראל עד עמקי נפשו, וראה בדבריו של הסנדלר רעיון עמוק ונפלא, ומוסר השכל כביר, ואמר לעצמו: אכן! מה מאוד נכונים הם דבריו של הסנדלר" 





















כשהמסגדים מיתמרים באורם הירוק ברקע, אחרי 2 כנסיות, שוק סגור ומנזר אחד עם הסבריה המלומדים והעשירים של נואה והפן האישי בדמות בן הדוד שלה וביתו שבפאתי הכנסיה העוטה כולו קישוטי חג, הגענו לבית הכנסת בשפרעם. כן, גם בית כנסת יש פה. הוא מארח קבוצות שכמונו ומספר סיפורה של יהדות נודדת. את ספר התורה שהיה מאחורי הפרוכת גנב יהודי שביקש "לתקן" ולא מצא את היום והשעה להחזירו אבל לפליאתי הרבה על הפודיום ניצבה חנוכיית נחושת מהסוג ששכן בשנות ילדותי [שנות השישים] בבתי אב רבים... התלהבתי מתבונתה הרבה של המדריכה שהובילה אותנו במסע של נצרות אל האור המשותף לשתי התרבויות ולהדלקת שמונת הנרות שמסכמים את החג, התלהבתי מהמחשבה להדליק נר בבית כנסת שמסמן את נוכחות הסנהדרין בעיר השכנה לנו שפרעם, התלהבתי... והלכתי הבייתה לעשות תיקון קטן, אישי. 

החנוכייה השמינית, זו לא הדלקתי נרותיה מסמנת בעיני את הכמיהה, התקווה שעוד לא מומשה לשכנות אמיתית של כבוד הדדי, לחיים של אור גם בימים חשוכים. מי יתן ובשנה הבאה, נעשה כולנו תיקון קטן, כל אחד במידתו, כל אחת כיכולתה, כמו ששרנו שמונה ערבים: "כל אחד הוא אור אחד וכולנו אור איתן!" 





חייבת, פשוט חייבת לסגור עם הקטע המקסים הזה:

* תמונות מצורפות בגלריה