הרשומה הזאת נכתבת כדי לעודד אמהות [בעיקר] לנערות מתבגרות [ונערים גם] ברגעים שנחווים כ"רחוב ללא מוצא". כן, אפילו אני, כנאיבית נצחית, יודעת שאי אפשר להסיק ממקרה אחד, אישי ופרטי אל הכלל שמסביב, אבל, וזה אבל גדול, כשעמדתי מול הרחוב ההוא הייתי שמחה לפגוש מילים אופטימיות כאלו או אחרות.
את, האם שעומדת כשאזנך צמודה לדלת חדרה הסגור, מנסה לשכנע את עצמך שהכל בפנים בסדר, אני רוצה לומר לך -
את, האם שעומדת כשאזנך צמודה לדלת חדרה הסגור, מנסה לשכנע את עצמך שהכל בפנים בסדר, אני רוצה לומר לך -
1.
טוב את עושה. אין יותר מדי דאגה בגיל הזה.
התפר העדין בין לתת פרטיות ומרחב למשבר בתוכו היא מצויה, ובין נחיצות הדאגה והמעקב שלך כאם, נפרם לא פעם. ואת, יושבת ותופרת בו תכים חדשים, מעוקמים, מהוססים. אני יודעת, ישבתי שם. אין נכון או לא נכון בריקמת התכים הזו ותחושת הבטן שלך, שלכם, חשובה יותר מכל האיבחונים והאמירות הפסיכולוגיות.
2.
ולא רק תחושת הבטן, אלא גם תחושותיה של המתבגרת.
כשילדה חולה, ומשבר ריגשי, נפשי, הוא מחלה לכל דבר ועניין, אנחנו מייד לוקחים חזרה את מרחב הסמכות האישית ששחררנו לה במהלך ההתבגרות. כמו רצועה של כלב עם לחצן שמחזיר את מי שמחוברת בקצהו לקרבה כמעת בלתי אפשרית, בשלב בו היא בעיקר מנסה להתנתק ולעצב את האני האישי שלה. שאלת השאלות היא - איך לאפשר לה את החופש הנחוץ מבלי להרפות מהאחיזה? ומה לעשות כשהיא אומרת "אני לא רוצה, אני לא יכולה לחזור לשם" וה"שם" מתיחס לבית הספר/לכיתה/ לתנועת הנוער, למעגל החברתי שלתחושתה הרעו איתה?
הפסיכולוגית בנתה "תכנית חזרה הדרגתית לבית הספר", ויום אחרי יום, לא עבר זמן מרגע ההגעה למסגרת ועד שקיבלנו את שיחת הטלפון הנואשת, הדומעת שאמרה "קחו אותי מכאן". פעמים נסעתי ואספתי, או ניסיתי לדבר אל ליבה ולחזקה, והיו פעמים שצעקתי והקשחתי ליבי. עד שנגמרה השנה. אך המשבר לא נפתר, לא נעלם,לא ניגמר.
אני עדיין שואלת את עצמי אם נכון היה לכופף את ידיה, לשבור את מעט העוצמה הפנימית שעוד הייתה לה בתוכה, ולהכריח אותה לחזור כי "ככה מתמודדים" "לא בורחים מקשיים". הרי כל חייה עד כה לימדנו אותה לזהות טוב מרע, להבין כשמשהו מזיק לה, ולא להסס ללכת, לרוץ, לברוח אפילו, ממקומות שאינם מיטיבים איתה. השכחנו?
3.
יש שהתמיכה מגיעה ממקומות לא קונבנציונאליים.
בשיאו של המשבר, לצד המסלול הטיפולי המקובל, גייסנו לעזרה את מאמן הכושר הקרבי של הישוב. בחור צעיר שהיה מגיע כמה פעמים בשבוע, ומפתח הבית קורא לעברה, בקול בס בטון פיקודי "אני בחוץ, מחכה לך!" והיא הייתה אוספת את חלקי גופה השמוטים, המרוקנים מכוח, ויוצאת אחריו לגינה במרחב הציבורי לאימון TRX קשוח. כששאלתי איך הוא עומד במבט הכבוי שלה, שהיה קורע את ליבי, ענה לי ברוך "אני נמנע מלפגוש את עיניה".
האם היא חזרה מחוייכת? לא! אבל אנחנו המשכנו להאמין שהאימונים והיציאה מהבית יעשו את שלהם. וגם היא, כך נראה לי היום ממרחק הזמן, בתוך כל הבילבול שחוותה, צייתה לאיזה קול פנימי לאיזה ציות לקריאה המייטיבה הזו.
4.
גם אנחנו, ההורים, נזקקנו לתמיכה.
השתתפתי בסדנה שנרשמתי אליה, שעיקר הנוכחות בה היו מרפאות באמנות. בדיעבד התברר לי שמה שהוצאתי שם, במרחב הבטוח של הסטודיו הפתוח, היה קריא מאוד לנוכחות והן, כל אחת בדרכה כחברות ללימודים, תמכו בתהליכי השחרור והפריקה שלי מהחרדה הגדולה שהייתי בה.
שתפי. את מי שמתאים לך, במינון שנכון לך ולצד המאזין. השיתוף לא רק מקל על העומס הרגשי הוא גם מביא לרוב סיפורי החלמה של אחרות. וגם עצות לרוב. לא תמיד קל לעמוד בפרץ ועדיין עדיף להוציא ולפרוק. חשבו על זה כאילו אתן נושאות שק של אבנים. כל אבן שתניחו למשמרת אצל מי מחברותיכן תקל את המשא שעל גבכן.
5. זה הגיל
ובמקרים רבים אירועים של גיל ההתבגרות עוברים ונעלמים ואינם משאירים עקבות עמוקים מדי. התבגרות היא תהליך של התמרה, תהליך כואב. כל הבקיעות בטבע מלוות בכוח, בסדיקה, בפציעה. חשבו על פרפר הבוקע מהגולם תוך שהוא מפורר אותו, על אפרוח הסודק בכוח מקורו את קליפת הביצה הסוגרת עליו או על המסע הלחוץ בתעלת הלידה שעוברים היונקים. כנראה שאין דרכי קיצור אבל התהליך הוא משותף, מחבר ומחזק.
6. שדה מוריק רק [!!!] אחרי הגשם
בחלקת השדה שלנו נובטים עכשיו זרעים שלא זכרתי מתי פוזרו.
נובטים ועולים וצומחים וממלאים בירוקים עד קו האופק, ומעבר לו.
דיבקי באהבה אינסופית וחסרת תנאים, הכלה של הקושי ואמונה ממושכת בבית שלך, בהורות הלא מושלמת שלך -
כמו של כולנו - ובכוחם המשותף של כל אלו, לברוא ולהבריא את המציאות.
*********
02/2023
טוב את עושה. אין יותר מדי דאגה בגיל הזה.
התפר העדין בין לתת פרטיות ומרחב למשבר בתוכו היא מצויה, ובין נחיצות הדאגה והמעקב שלך כאם, נפרם לא פעם. ואת, יושבת ותופרת בו תכים חדשים, מעוקמים, מהוססים. אני יודעת, ישבתי שם. אין נכון או לא נכון בריקמת התכים הזו ותחושת הבטן שלך, שלכם, חשובה יותר מכל האיבחונים והאמירות הפסיכולוגיות.
2.
ולא רק תחושת הבטן, אלא גם תחושותיה של המתבגרת.
כשילדה חולה, ומשבר ריגשי, נפשי, הוא מחלה לכל דבר ועניין, אנחנו מייד לוקחים חזרה את מרחב הסמכות האישית ששחררנו לה במהלך ההתבגרות. כמו רצועה של כלב עם לחצן שמחזיר את מי שמחוברת בקצהו לקרבה כמעת בלתי אפשרית, בשלב בו היא בעיקר מנסה להתנתק ולעצב את האני האישי שלה. שאלת השאלות היא - איך לאפשר לה את החופש הנחוץ מבלי להרפות מהאחיזה? ומה לעשות כשהיא אומרת "אני לא רוצה, אני לא יכולה לחזור לשם" וה"שם" מתיחס לבית הספר/לכיתה/ לתנועת הנוער, למעגל החברתי שלתחושתה הרעו איתה?
הפסיכולוגית בנתה "תכנית חזרה הדרגתית לבית הספר", ויום אחרי יום, לא עבר זמן מרגע ההגעה למסגרת ועד שקיבלנו את שיחת הטלפון הנואשת, הדומעת שאמרה "קחו אותי מכאן". פעמים נסעתי ואספתי, או ניסיתי לדבר אל ליבה ולחזקה, והיו פעמים שצעקתי והקשחתי ליבי. עד שנגמרה השנה. אך המשבר לא נפתר, לא נעלם,לא ניגמר.
אני עדיין שואלת את עצמי אם נכון היה לכופף את ידיה, לשבור את מעט העוצמה הפנימית שעוד הייתה לה בתוכה, ולהכריח אותה לחזור כי "ככה מתמודדים" "לא בורחים מקשיים". הרי כל חייה עד כה לימדנו אותה לזהות טוב מרע, להבין כשמשהו מזיק לה, ולא להסס ללכת, לרוץ, לברוח אפילו, ממקומות שאינם מיטיבים איתה. השכחנו?
3.
יש שהתמיכה מגיעה ממקומות לא קונבנציונאליים.
בשיאו של המשבר, לצד המסלול הטיפולי המקובל, גייסנו לעזרה את מאמן הכושר הקרבי של הישוב. בחור צעיר שהיה מגיע כמה פעמים בשבוע, ומפתח הבית קורא לעברה, בקול בס בטון פיקודי "אני בחוץ, מחכה לך!" והיא הייתה אוספת את חלקי גופה השמוטים, המרוקנים מכוח, ויוצאת אחריו לגינה במרחב הציבורי לאימון TRX קשוח. כששאלתי איך הוא עומד במבט הכבוי שלה, שהיה קורע את ליבי, ענה לי ברוך "אני נמנע מלפגוש את עיניה".
האם היא חזרה מחוייכת? לא! אבל אנחנו המשכנו להאמין שהאימונים והיציאה מהבית יעשו את שלהם. וגם היא, כך נראה לי היום ממרחק הזמן, בתוך כל הבילבול שחוותה, צייתה לאיזה קול פנימי לאיזה ציות לקריאה המייטיבה הזו.
4.
גם אנחנו, ההורים, נזקקנו לתמיכה.
השתתפתי בסדנה שנרשמתי אליה, שעיקר הנוכחות בה היו מרפאות באמנות. בדיעבד התברר לי שמה שהוצאתי שם, במרחב הבטוח של הסטודיו הפתוח, היה קריא מאוד לנוכחות והן, כל אחת בדרכה כחברות ללימודים, תמכו בתהליכי השחרור והפריקה שלי מהחרדה הגדולה שהייתי בה.
שתפי. את מי שמתאים לך, במינון שנכון לך ולצד המאזין. השיתוף לא רק מקל על העומס הרגשי הוא גם מביא לרוב סיפורי החלמה של אחרות. וגם עצות לרוב. לא תמיד קל לעמוד בפרץ ועדיין עדיף להוציא ולפרוק. חשבו על זה כאילו אתן נושאות שק של אבנים. כל אבן שתניחו למשמרת אצל מי מחברותיכן תקל את המשא שעל גבכן.
5. זה הגיל
ובמקרים רבים אירועים של גיל ההתבגרות עוברים ונעלמים ואינם משאירים עקבות עמוקים מדי. התבגרות היא תהליך של התמרה, תהליך כואב. כל הבקיעות בטבע מלוות בכוח, בסדיקה, בפציעה. חשבו על פרפר הבוקע מהגולם תוך שהוא מפורר אותו, על אפרוח הסודק בכוח מקורו את קליפת הביצה הסוגרת עליו או על המסע הלחוץ בתעלת הלידה שעוברים היונקים. כנראה שאין דרכי קיצור אבל התהליך הוא משותף, מחבר ומחזק.
6. שדה מוריק רק [!!!] אחרי הגשם
בחלקת השדה שלנו נובטים עכשיו זרעים שלא זכרתי מתי פוזרו.
נובטים ועולים וצומחים וממלאים בירוקים עד קו האופק, ומעבר לו.
דיבקי באהבה אינסופית וחסרת תנאים, הכלה של הקושי ואמונה ממושכת בבית שלך, בהורות הלא מושלמת שלך -
כמו של כולנו - ובכוחם המשותף של כל אלו, לברוא ולהבריא את המציאות.
*********
02/2023