אז כן, כבר שנה אני סבתא.
התואר הזה פגש אותי לא מוכנה.
הכרתי בהריונה של כלתי ואף תעדתי אותה ואת בני ברגעים היפים הללו,
אבל רגשית ונפשית לא הייתי בשלה לסבתאות הזו.

מכירות את הרגע בו אישה מחזיקה תינוק או תינוקת זרה בבית קפה וחברותה מצקצקות לעברה "נו... את מוכנה להיות סבתא!" ? החזקתי לא מעט בייביז של אחרים ועם זאת לא הרגשתי מוכנה לסבתאות כפי שהיא.

ימים ספורים לפני שנוסף נכד לחיי, סיימה אלה בתי את מסעה במערכות החינוך השונות - ממלכתי, דמוקרטי, אנתרופוסופי - וחודש אח"כ, התגייסה. על אף הדאגה הגדולה שליוותה את הרגע הייתה בי גם תחושה אדירה של הקלה. בליבי, הרגשתי בשלה לפגוש את עצמי כעדית, לחזור ל- state of mind בטרם הייתי לאם. הורות היא מתנה גדולה ומשקולת כבדה. 

עם הצפי לגיוסה, הבנתי שאני יכולה לשחרר את מושכות ההורות. תכננתי למתוח שוב כנפיים קמוטות ולנער את האבק מחלומות ישנים בהכנה לנסיקה. לא ידעתי לאן ארצה לעוף אבל הרגשתי שמשהו בחופש היחסי מההורות, מעורר זכרון וערגה.

ואז הגיעה הסבתאות.

היא לא פגשה אותי בבום ולא בזיקוקים, אלא חילחלה אט אט כמו חומר חדש, סמיך, שמתפשט בורידים, בדם. בתוך מנעד הרגשות שהכרתי עד אז חוויתי רגש חדש, שונה, ממכר.
כל מה שאמרו לי עד אז על סבתאות, וגם מה שראיתי אצל חברות, לא הכין אותי למה שחוויתי, למה שאני עוברת בכל מפגש, בכל נגיעה, בכל חיבוק, גירגור או פליטה. 

הרגש החדש, שאין שם עבורו, שונה ואחר מכל אהבה שחוויתי. הוא לא תלוי בדבר מלבד רגעי האושר בו אני והוא והוא ואני.
מעין ברית חדשה.

האיום על חרותי בטייטל חדש התמוסס. הסטטוס החדש, להיות "סבתא של גידי" פגש בטוב את כנפיי הנפרשות. הן התרווחו [מלשון רווח], התמלאו אויר והועצמו,
כדי להיות ראויות ל"משא" החדש,                                          
למסע החדש, 
המבורך.

07/2022
*צילום, דורון נוייהאוז, עין גדי אביב 2022