את השיר "בן לו היה לי..." שכתבה רחל המשוררת, אין אחד שלא מכיר... שיר שזכה לתהודה רבה, גם בזכות שירתה המלאכית של  אחינועם ניני...  [לבני הצעיר קראנו אורי]

אבל מה בדבר בת? האם רחל לא כמהה לבת, מישהי לחבקה ושתמשיך אותה גם אחרי לכתה?
מתברר, שכשחלתה וידעה שלא תוכל להביא לעולם צאצאים, שלחה רחל לכל ידידותיה מכתב, ובו היא מבקשת מהן - בשירה כמובן - לקרוא לבנותיהן שייוולדו בשמה.

... בעיני רוחי ראיתי מיניבוס עמוס נשים ואושפיזות ראויות עוצר בחריקת בלמים בפתח הסוכה וממנו יוצאות ובאות הנשים הראויות ועושות צדק היסטורי והילכתי באחת.

אספר כי אל המיניבוס שלי ביקשתי להכניס את וירג'יניה וולף והחדר משלה, את יעל רום הטייסת הראשונה, את פרופסור אליס שלווי תבדל"א, הגורו של המאבק לשיווין לנשים, את יוליה של רומיאו שהייתה מוכנה למות בשביל אהבה, את קים בסינג'ר המדהימה והלוהטת עדיין, את מישל אובמה המבריקה והנשיאה הבאה, את אנגלה מרקל המנהלת את העולם, את הדבורה מאיה ההרפתקנית שאינה פוחדת, את רוזה פארקס שסירבה לפנות כיסא לאדם לבן, את שרה גיבורת נילי, את בילבי זו "שאף אחד לא מחליט עליה", את החותרת מורן סמואל, את אורלי לוי אבקסיס ויעל גם.... ואפילו היו לי מחליפות והרכב שני  מאמנות ולהקת מעודדות ...לצערי, חוקי הפורמט לא אפשרו לי להתבשם בכל אלו וצריך הייתי להתכנס ולבחור אישה אחת שסיפורה או מעשיה הותירו אצלי חותם ראוי או כזה השווה הזמנה.

בפתק מודפס מבה"ס, שנמצא בחדרה של בתי בת ה-12 נכתב: "זה הכלל: צמיחה בחיים כמעט לעולם לא תימצא באזור הנוחות, אלא דווקא במקום שבו אנחנו יוצאים מעצמנו: בהתמודדות עם אתגרים ועם מצבים חדשים לא מוכרים. שם אנחנו מפתחים יכולות חדשות, שם מגלים בעצמנו כוחות חדשים, שם יוצאים מהחולשות שלופתות אותנו ודווקא שם אנחנו צומחים. בסוכות יוצאים מאזור הנוחות, מדירת קבע, אל הסוכה הארעית שבחוץ, אל הגשם ואל הקור - שם, דווקא שם, מתגלים כוחותינו." [מקור לא ברור] 

עבורי הכתיבה היא אתגר ויציאה מאזור הנוחות, אך כשעדית חברתי האהובה הציעה לי במהלך השבעה על אימי לארח אותה כאושפיזין בסוכתה, נעניתי לאתגר. ניתנה לי הזדמנות להזמין למפגש, את אמי שנפטרה רק לפני חודש. כשהתיישבתי לכתוב ניסיתי לדמיין את המפגש איתה.
התחושה שהזמן קצוב, שצריך להספיק מהר
להגיד את הכל לפני שתעלם לי שוב ריחפה מעליי.

בדרך לבית של לייה נאור, בבוקר יום כיפור, ניסיתי לנסח לעצמי מה אני רוצה לשאול אותה.
אינני יודעת עליה הרבה. למען האמת, אני יודעת עליה מעט מאוד, על האישה שהשפיעה עלי השנה.
השפעה משמעותית שהתרחשה במסגרת זמן קצר: ארבעה ימים, שלושה לילות. מסע במצוקי דרגות באביב תשע"ו. 

פחות עניינה אותי הביוגרפיה שלה... אבל מאוד רציתי להבין מאיפה התבונה? מאיפה הידע העמוק, העתיק? 
מאיפה ההשראה וההרשאה??
מאיפה הכוחות???

בדצמבר החולף, העבירה גליה בר אור את תפקידה כמנהלת ואוצרת ראשית של המשכן לאמנות עין חרוד. את פרישתה, כמו גם את 30 שנות הניהול של המשכן, עשתה גליה במחשבה מעמיקה, בהתכוונות מלאה ובצניעות, שומרת מכל משמר על המקום היקר כל-כך לליבה מטלטלות ורעידות שלא יווצרו בו סדקים ושתמשיך השכינה למלא את חלליו המוארים.

זכיתי לצפות בה מרחוק ומקרוב  עובדת את האמנות ולא פחות מכך את האנשים - בעיקר נשים - שחלקו עימה את הדרך הארוכה, את היוצרות והיוצרים שגילתה וחשפה והאירה באור יקרות ואת אלפי האנשים והילדים שינקו בשקיקה מהיופי, העניין והאתגר האמנותי שאגדה לתערוכות, מיצבים ואירועי תרבות עבורם, הקהל. 

גליה בר-אור היא האושפיזה שלי - 

את רותי אונץ פגשתי במהלך חיי שלוש פעמים משמעותיות ומשנות תפיסת חיים.
בפעם הראשונה בה פגשתי את רותי הייתי אני בכתה ד'. רותי היתה חדשה בקיבוץ. פסיכולוגית צעירה, ילידת ישראל, שהגיעה זה אך עתה לאחר כמה שנים באמריקה, אמא לשלושה ילדים, ללא בעלה אותו השאירה מאחור לתמיד.

האושפיזין שלי היא התכשיטנית שגית לוי. הכרתי אותה לפני 20 שנה ואני מלווה אותה באהבה והערכה וגם ענודה בכל תכשיטיה כמובן.  

כשהתגלתה אצלה, לפני כ-9 שנים, מלנומה של העין היא שיתקה את שגית בפחד. הפגיעה באחת מעיניה היתה קטלנית עבורה, שכן זהו מכשיר גופני ממעלה ראשונה בעבודתה העדינה כצורפת. לאורך השנים, הניתוחים והטיפולים היא חוותה עליות וירידות ואיבדה לחלוטין ראייה בעין שמאל- תמיכת חברות טובות שערכו לכבודה יום מכירה מיוחד חימם את ליבה וגרם לה ליצור עוד. גם לפני כשנתיים החליטה לפרוש  לחלוטין- אך בלחץ החברות והחברים, האוהבים מאד, היא חזרה לתפקד במלוא כוחה.... בימים אלה התקבלה בשורה רפואית לא טובה, אך שגית ממשיכה בדרכה הבטוחה עם רפואה אלטרנטיבית. סיפורה הוא סיפור של יצירה אמנות וגבורה -
וכך היא סיפרה לי על עצמה ועל תכשיטיה...