בפתק מודפס מבה"ס, שנמצא בחדרה של בתי בת ה-12 נכתב: "זה הכלל: צמיחה בחיים כמעט לעולם לא תימצא באזור הנוחות, אלא דווקא במקום שבו אנחנו יוצאים מעצמנו: בהתמודדות עם אתגרים ועם מצבים חדשים לא מוכרים. שם אנחנו מפתחים יכולות חדשות, שם מגלים בעצמנו כוחות חדשים, שם יוצאים מהחולשות שלופתות אותנו ודווקא שם אנחנו צומחים. בסוכות יוצאים מאזור הנוחות, מדירת קבע, אל הסוכה הארעית שבחוץ, אל הגשם ואל הקור - שם, דווקא שם, מתגלים כוחותינו." [מקור לא ברור] 

עבורי הכתיבה היא אתגר ויציאה מאזור הנוחות, אך כשעדית חברתי האהובה הציעה לי במהלך השבעה על אימי לארח אותה כאושפיזין בסוכתה, נעניתי לאתגר. ניתנה לי הזדמנות להזמין למפגש, את אמי שנפטרה רק לפני חודש. כשהתיישבתי לכתוב ניסיתי לדמיין את המפגש איתה.
התחושה שהזמן קצוב, שצריך להספיק מהר
להגיד את הכל לפני שתעלם לי שוב ריחפה מעליי.

אימא שלי נכנסה לסוכה, לבושה בלבן, יפה וזוהרת, עם החיוך הטוב שלה, היא הרגיעה אותי כשעיניה אמרו "הכל יהיה בסדר ילדתי". התיישבנו בסוכה זו מול זו, החזקנו ידיים, הסתכלנו בעיניים ולא היה עוד צורך במילים. קיבלנו הזדמנות לגעת עוד רגע קט, להסתכל, להריח, להיות.

אימא שלי, ילידת העיר העתיקה בירושלים, בת לדור שראה את הארץ הזו במלחמותיה ובתקומתה, דור שחווה את המחסור, את הדאגה לפת לחם ולקורת גג. אישה שעבדה כל חייה אבל דאגה להגיע הביתה בצהריים, לילדיה שלה, להכין את האוכל שאהבנו ולעזור בשעורי הבית. אני זוכרת איך כל בוקר הייתה מעירה אותנו לצלילי מוסיקה קלאסית מרגיעה כדי  "שהיום  יתחיל בשלווה". וכך הייתה, שלווה ורגועה, אי של יציבות בלב הסערות שעברנו בילדותינו.

"מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע;                   וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה.  סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ." 
(תהילים פרק לד)

עם מזמור זה נהגה אימי לפתוח את ריכוז הבוקר של ילדי הגן שלה כל בוקר במשך 42 שנה. וכזו הייתה. רודפת שלום, לעולם לא מדברת רעה על אנשים, לב גדול שפועם למען כולם וחיוך גדול. גננת מיוחדת במינה שהקדישה את כל מרצה וזמנה לילדיה שלה כמו גם לילדי הגן אותם חינכה והעמידה דורות רבים של ילדים שיזכרו לעד את הגננת רותי.  

לִרְאוֹת טוֹב
בתחילת דרכה, בתום לימודיה בסמינר למורות בירושלים שאל המנהל מי מוכנה ללכת ללמד במושב מרוחק של עולים מצפון אפריקה בשם "אדרת", ואימא שלי היא היחידה שהרימה את ידה. "זו שליחות" אמרה.  כאן התחיל מסע בן 42 שנה בחינוך ילדים משכבות חלשות. תחילה במושב אדרת ואחר כך בירושלים. גם כשהציעו לה אחרי שנים רבות לעבור ללמד ברחביה "ילדי טובים" סירבה בנימוס ואמרה שהסיפוק האמיתי הוא דווקא עם הילדים שאין להם, שזקוקים ליד מלטפת, לכתף חמה. ולימדה אותם להקשיב למוצרט ול"חליל הקסם" לזהות את "פטר והזאב" ואת "סימפוניית ההפתעה" והם היו כל כך גאים ושמחו לגלות עולמות חדשים. שמה הלך לפניה. כולם רצו להיות "בגן של רותי" ואנחנו היינו גאים להיות הילדים של "רותי הגננת".

אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב
רותי הוא שם כל כך צעיר וכמוהו הייתה גם היא. צעירה ברוחה, תמיד מדביקה את הקצב הטכנולוגי, לא
נותנת לשום חידוש לחלוף מבלי שתלמד אותו ותעשה בו שימוש. כשהייתי סטודנטית באוניברסיטה, היא
זו שהסבירה לי איך משתמשים ב"דיסק און קי" שהיה בזמנו מוצר חדש ומתקדם.

הייתי בת בכורה מבין 5 ילדים. חמישה ילדים! ואף פעם לא היה נראה שקשה לה. אני שמגדלת שלושה
ילדים זוכרת איך התפעלתי מכך שתמיד נראתה במיטבה. לא איבדה את סבלנותה. מעולם לא הרימה
את קולה עלינו. מעולם לא הענישה. אימא שנהנתה מהטיפול בנו, מהגידול , מהשעות הרבות שבילתה
איתנו במשחק. זוכרת לא פעם את חברותיי הטובות אומרות בקנאה שהיו רוצות להתחלף איתי באימא.
כולן רצו את אימא שלי במקום.

ואיזו סבתא* היא הייתה. משקיעה, תמיד מלמדת, פותרת כל בעיה בנועם ובהרבה אהבה. כל ביקור אצל סבתא כלל ערכת יצירה שהייתה מכינה בעצמה. בכל חג הייתה מסבירה על משמעות החג, מלמדת ומראה. בפרוס השנה החדשה הייתה מבקשת שכל נכד יחשוב על מעשה טוב אחד שהוא מתחייב לעשות השנה. מעשה קטן שהוא עושה למען האחר. וזה הפך להיות למסורת בכל שנה.

אימא לא שפטה אותנו, כיבדה את רצונותינו ובעיקר הייתה גאה בנו ועם השנים ככל שגדלנו גם אנחנו
בה. בהשכלתה, בכוח הרצון שלה, באהבתה הרבה לאבא ובעיקר באהבתה לחיים עצמם. אימא ניחנה
ביכולת יקרת הערך להיות מאושרת בחלקה.                                          [*עימדו עם העכבר על התמונה]

נְצֹר לְשׁוֹנְךָ
לאימא היו חברות רבות אך בתיה הייתה חברתה הטובה ביותר. אחד הסיפורים שמבחינתי הכי ממחישים את היותה מיוחדת במינה התרחש בשנה האחרונה לחייה, לאחר שכבר חלתה והתמודדה עם הטיפולים הקשים והכאב. בתיה ואימא שלי ליוו אחת את השנייה ושמרו על החברות במשך שנים רבות. בשנה האחרונה שכבה בתיה במוסד שיקומי לאחר שסבלה מאירוע מוחי ואימא שלי סעדה אותה וליוותה אותה במשך כל תהליך ההחלמה, אך לא סיפרה לה על מחלתה כדי לא להכביד עליה. במהלך התקופה מיד כשהייתה מתאוששת מעוד טיפול קשה הייתה הולכת לבקר את בתיה, שלא העלתה בדעתה שבעצם מי שחולה יותר מבין שתיהן זו אימא שלי. במהלך השבעה על אימא הגיעה בתיה שבורת לב ורק שם, בשבעה, גילתה את האמת על המחלה ועל השנה האחרונה בחייה של אימא. 

וַעֲשֵׂה-טוֹב
את הסיפור הבא שמעתי את אבי מספר בפעם הראשונה מעל קברה הטרי של אימא:
ב- 1994 קיבלה אימא שלי את פרס החינוך של ירושלים. אהוד אולמרט לחץ בחוזקה את ידה של אימי, שהייתה הגננת הראשונה בישראל ששילבה מחשב בגן הילדים במסגרת פרויקט שילוב מחשב של משרד החינוך. מיד לאחר מכן הפכה לרכזת מחשבים בגני ילדים ובמשך שנים רבות הדריכה גננות כיצד לשלב לימוד ומשחק בעזרת המחשב. על פועלה זה זכתה בפרס החינוך.

הפרס שקיבלה כלל גם פרס כספי על סך 5000 ₪. מחצית מהסכום עבור רכישת ציוד לגן ומחציתו מתנה לאימא. אימא לא סיפרה לנו על הפרס הכספי ואחר צהרים אחד ארגנה קבוצה של ילדים מהגן שסבלו ממחסור והזנחה ובכסף הזה לקחה אותם לאחר צהרים של כיף. היא קנתה להם בגדים חדשים, ספרים ומתנות ופינקה אותם בגלידה לסיום.  

מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים
חכמת הקבלה מלמדת כי חג הסוכות, מבטא את ההיבט העמוק של מימד הארעיות, על ידי הכרת הנצחי והחולף. כלומר, מעצם היציאה מהבית המרווח, החם והמפנק אל הסוכה, שבה הגג והסדינים נעים לקול שירת הרוח, כמו אומרים דע כי הכול ארעי וחולף ועמוד על מצבך האמיתי. בדיוק כמו החיים עצמם, חולפים ואינם עוד. מכאן, שעל האדם לתת דעתו על עצם היותו עובר אורח בעולם הזה.

יחד עם זאת כבר נאמר: "אדם שנפטר, לא מת הוא כל עוד זכרונו חיי בקרב אלה שנשארו אחריו"... 
נוחי על משכבך בשלום אימא אהובה שלי,
רות ניסים, 1943-2016.


ספירת מלכות, הקרויה גם "שכינה" או "כנסת ישראל", משולה לנקביות ומקושרת לאישה. היא קולטת מ"יסוד" את שהואצל ומעבירה אותו לתוך העולם הממשי. ספירת "מלכות" מקושרת גם לדמותם של דוד המלך ושל רחל.  [ויקיפדיה]



מיכל יעקובוביץ 
אם היו מבקשים ממני לפני יותר מחודש לכתוב כמה מילים על עצמי הייתי מתארת אותי כאישה שחיה עם בן זוג אהוב ושלושה ילדים בישוב קהילתי מקסים, מנתחת מערכות למחייתה ובסך הכל נמצאת בחיים במקום בו היא רוצה ובחרה.

לפני כחודש איבדתי את אמי ומשהו בהגדרה השתנה. עברתי צד. עברתי לצד של האנשים היתומים. קשה להסביר את התחושה ומה בדיוק קרה במעבר הזה, כפי שאת חוויית ההורות אפשר להבין רק כאשר הופכים להורה בעצמך, אני מרגישה שאת חווית היתמות מבינים רק אלה שבאמת חוו אותה.