את רותי אונץ פגשתי במהלך חיי שלוש פעמים משמעותיות ומשנות תפיסת חיים.
בפעם הראשונה בה פגשתי את רותי הייתי אני בכתה ד'. רותי היתה חדשה בקיבוץ. פסיכולוגית צעירה, ילידת ישראל, שהגיעה זה אך עתה לאחר כמה שנים באמריקה, אמא לשלושה ילדים, ללא בעלה אותו השאירה מאחור לתמיד.
בפעם הראשונה בה פגשתי את רותי הייתי אני בכתה ד'. רותי היתה חדשה בקיבוץ. פסיכולוגית צעירה, ילידת ישראל, שהגיעה זה אך עתה לאחר כמה שנים באמריקה, אמא לשלושה ילדים, ללא בעלה אותו השאירה מאחור לתמיד.
אני הייתי הגדולה בכתה. ואני מדברת על כתה של 7 ילדים כן?
כתה עם בית ילדים, עם שתי מטפלות, שתי מורות... כבוגרת הרגשתי קצת "מנהיגה", "מובילה" אולי.
יכול להיות שזו היתה הרגשתי בלבד אבל זה לא משנה את העובדה שפתאום, עקב כניסתה של מאיה, הבת של רותי לכתה שלנו, והיא גדולה ממני בחודשיים, נתערערה תחושת העליונות שלי ופתחה בחיי תקופת מאבקי כוח ושליטה שיצאו מכלל שליטה. יכולתי לכתוב פה ספר שלם על מאיה והתמודדותה עם הילדים, עם החיים ועם המוות אבל אני מזמינה את רותי הפעם.
ובכן, רותי הגיעה צהריים אחד להיות "המקימה". זו שמגיעה בצהריים להחליף את המטפלות הקבועות כשאנחנו נחים צהריים, מקימה (מעירה) אותנו בשלוש וחצי, דואגת שנסדר את המיטות, נלבש "בגדי ערב" שהכינו לנו בתא של "בגדי ערב", נאכל פרי או פרוסה עם שוקולד השחר, ניקח את התיק ונלך (לא דקה לפני השעה 16:00!) לחדר של ההורים. (מוכר לקיבוצניקים. למי שלא גדל בקיבוץ - קצת פחות).
רותי לא הקפידה על דבר ממה שהיתה אמורה לעשות "המקימה". ואני ניגשתי להעיר לה (תמיד הייתי חוצפנית והיה לי פה גדול). כשאמרתי שזה לא בסדר שילדים הולכים לנוח עם בגדי הבוקר, היא שאלה בתמימות: למה זה לא בסדר? כשאמרתי שזה לא בסדר כי ככה צריך. היא שאלה: למה צריך? כשאמרתי שככה צריך כי אחרת לא יהיה פה סדר היא שאלה: למה צריך פה סדר?...
כילדה בכתה ד' המשכתי להתווכח אבל הדברים חלחלו. לא הראיתי לה כמובן שום סימן שאני סופגת את שאלותיה בצמא אבל זה השפיע על החשיבה שלי ועדיין משפיע בכל תחום ותחום. בלימודים, בעבודה, ביצירה, בצבא, בסקרנות ובצורך שלי תמיד תמיד לערער על סדרי עולם. כלומר: "מישהו אמר שככה זה צריך להיות", זו הרמה להנחתה עבורי: למה הוא אמר? למה ככה צריך להיות? אולי אף אחד לא בדק לעומק וזה צריך להיות אחרת? אולי אפשר גם אחרת? הפגישה הראשונה המשמעותית עם רותי שינתה את אופי החשיבה שלי. את ההתמודדות שלי עם החיים. ועל כך אני חייבת לה תודה.
בפעם השנייה פגשתי את רותי בהלוויה של מאיה, בתה הבכורה, המוכשרת, המיוחדת והמיוסרת. הגעתי להלוויה לאחר שעבר טלפון מאחד לשני, בין כל בני הכתה או בני הקיבוץ שכבר הספיקו להתפזר לאחר צבא, כל אלו שהצלחנו למצוא. הגעתי ברגשות מעורבים. כואבת מצד אחד ומזועזעת. חוששת לפגוש את רותי, אמא של מאיה, מהצד השני.
כ"חברת ילדות" לא חברה בכלל מצד אחד, כבן אדם, כבת כתה, בת קיבוץ, משתתפת בצער וכו' מהצד השני.
פגשתי את רותי, שזה הרגע איבדה בת באופן מזעזע, כאשה מסבירת פנים, מכילה ומושיטה יד באופן שלא הייתי מסוגלת להבין אז. היה בה כאב שאיים לפרוץ מכל תא ותא בגופה ומאור פניה אבל היתה גם השלמה. השלמה וקבלה שלא פגשתי ולא הכרתי מעודי. כששאלתי את רותי איך זה קרה היא ענתה "זה לא חשוב. זה מה שמאיה רצתה וזה היה קורה כך או כך". משפט זה, כמו קודמיו חלחל גם הוא לליבי פנימה ועשה שם סיבוב ריכוך, ערבוב מחדש ותיקון פגמים קטנים ובלתי נראים. שוב אני חייבת לרותי תודה.
בפעם השלישית בה פגשתי את רותי כשאני כבר אמא לילדים בוגרים, רותי בת 80 (!) עוד רגע ומספרת לי שהיא חיה במרכז, מתניידת על קטנוע, מארחת סטודנטים מארצות שונות, המגיעים לישראל לתקופות קצרות (חילופי סטודנטים, סטאז'ים שונים), נותנת להם בית בביתה. תוך כדי, היא לוקחת אותם לטיולים בארץ ולמפגשים עם יהודים וערבים שוחרי שלום. באותה שבת מיוחדת, רותי הגיעה עם שלושת דייריה באותה תקופה, לביתי שבראש העין, יחד נסענו לכפר קאסם ויחד התארחנו במסעדה שפתח בן של חברה שלה מכפר קאסם. אכלנו ושוחחנו. בעיקר קרבנו לבבות. אני, שחיה פה 23 שנה בצמידות לכפר קאסם, קונה אצלם, נעזרת בשרותיהם תדיר, לא השכלתי להתקרב עד היום ולהכיר שם נשים כמוני, שיש להם ילדים כמו שלי והן חיות כאן, בדיוק כמוני.
בזכות רותי, נפתחו לי פה השערים (הוירטואלים), להבין שגם אני יכולה לעשות, גם אני יכולה לקרב, גם אני יכולה לקדם את האג'נדה בה אני דוגלת: דו קיום, אהבה לבני אדם באשר הם, קבלה של האחר בעיקר כשהוא מאוד אחר, וחתירה מתמדת לשלום בין כולם.
תודה רותי.
חסד היא הספירה המזוהה עם אברהם אבינו, זו הספירה המביאה את הטוב האלוהי והשפע האינסופי אל תוך העולם, בלי כל חשבון ובלי כל צמצום. כך גם בנפש האדם, היא מסמלת את כוח האהבה והרצון להיטיב. הטבה שאין לה גבולות לא מבחינת האיכות ולא מבחינת הכמות ואינה מתחשבת כלל במקבל. [ויקיפדיה]
נעמה מגריל, ילידת 1965, בת קיבוץ חמדיה, יתומת מלחמת ששת הימים, אמא לשני ילדים בוגרים. בוגרת HIT במגמת עיצוב תעשייתי. כיום חיה ונושמת 
את ראש העין מהכיוון של הגבעות המזרחיות. מתפרנסת מענף הנדל"ן ועוסקת באמנות. (הלוואי שהיה אפשר להיפך).
כתבה את הספר "קשר סבתא", המתאר ילדות בקיבוץ של פעם, התמודדות עם שכול ומחלה קשה, ומסיים עם אופטימיות והמון אהבה. זו בעצם דרך מומלצת לחיים.
F:Naama Magril
כתה עם בית ילדים, עם שתי מטפלות, שתי מורות... כבוגרת הרגשתי קצת "מנהיגה", "מובילה" אולי.
יכול להיות שזו היתה הרגשתי בלבד אבל זה לא משנה את העובדה שפתאום, עקב כניסתה של מאיה, הבת של רותי לכתה שלנו, והיא גדולה ממני בחודשיים, נתערערה תחושת העליונות שלי ופתחה בחיי תקופת מאבקי כוח ושליטה שיצאו מכלל שליטה. יכולתי לכתוב פה ספר שלם על מאיה והתמודדותה עם הילדים, עם החיים ועם המוות אבל אני מזמינה את רותי הפעם.
ובכן, רותי הגיעה צהריים אחד להיות "המקימה". זו שמגיעה בצהריים להחליף את המטפלות הקבועות כשאנחנו נחים צהריים, מקימה (מעירה) אותנו בשלוש וחצי, דואגת שנסדר את המיטות, נלבש "בגדי ערב" שהכינו לנו בתא של "בגדי ערב", נאכל פרי או פרוסה עם שוקולד השחר, ניקח את התיק ונלך (לא דקה לפני השעה 16:00!) לחדר של ההורים. (מוכר לקיבוצניקים. למי שלא גדל בקיבוץ - קצת פחות).
רותי לא הקפידה על דבר ממה שהיתה אמורה לעשות "המקימה". ואני ניגשתי להעיר לה (תמיד הייתי חוצפנית והיה לי פה גדול). כשאמרתי שזה לא בסדר שילדים הולכים לנוח עם בגדי הבוקר, היא שאלה בתמימות: למה זה לא בסדר? כשאמרתי שזה לא בסדר כי ככה צריך. היא שאלה: למה צריך? כשאמרתי שככה צריך כי אחרת לא יהיה פה סדר היא שאלה: למה צריך פה סדר?... כילדה בכתה ד' המשכתי להתווכח אבל הדברים חלחלו. לא הראיתי לה כמובן שום סימן שאני סופגת את שאלותיה בצמא אבל זה השפיע על החשיבה שלי ועדיין משפיע בכל תחום ותחום. בלימודים, בעבודה, ביצירה, בצבא, בסקרנות ובצורך שלי תמיד תמיד לערער על סדרי עולם. כלומר: "מישהו אמר שככה זה צריך להיות", זו הרמה להנחתה עבורי: למה הוא אמר? למה ככה צריך להיות? אולי אף אחד לא בדק לעומק וזה צריך להיות אחרת? אולי אפשר גם אחרת? הפגישה הראשונה המשמעותית עם רותי שינתה את אופי החשיבה שלי. את ההתמודדות שלי עם החיים. ועל כך אני חייבת לה תודה.
בפעם השנייה פגשתי את רותי בהלוויה של מאיה, בתה הבכורה, המוכשרת, המיוחדת והמיוסרת. הגעתי להלוויה לאחר שעבר טלפון מאחד לשני, בין כל בני הכתה או בני הקיבוץ שכבר הספיקו להתפזר לאחר צבא, כל אלו שהצלחנו למצוא. הגעתי ברגשות מעורבים. כואבת מצד אחד ומזועזעת. חוששת לפגוש את רותי, אמא של מאיה, מהצד השני.
כ"חברת ילדות" לא חברה בכלל מצד אחד, כבן אדם, כבת כתה, בת קיבוץ, משתתפת בצער וכו' מהצד השני.
פגשתי את רותי, שזה הרגע איבדה בת באופן מזעזע, כאשה מסבירת פנים, מכילה ומושיטה יד באופן שלא הייתי מסוגלת להבין אז. היה בה כאב שאיים לפרוץ מכל תא ותא בגופה ומאור פניה אבל היתה גם השלמה. השלמה וקבלה שלא פגשתי ולא הכרתי מעודי. כששאלתי את רותי איך זה קרה היא ענתה "זה לא חשוב. זה מה שמאיה רצתה וזה היה קורה כך או כך". משפט זה, כמו קודמיו חלחל גם הוא לליבי פנימה ועשה שם סיבוב ריכוך, ערבוב מחדש ותיקון פגמים קטנים ובלתי נראים. שוב אני חייבת לרותי תודה.
בפעם השלישית בה פגשתי את רותי כשאני כבר אמא לילדים בוגרים, רותי בת 80 (!) עוד רגע ומספרת לי שהיא חיה במרכז, מתניידת על קטנוע, מארחת סטודנטים מארצות שונות, המגיעים לישראל לתקופות קצרות (חילופי סטודנטים, סטאז'ים שונים), נותנת להם בית בביתה. תוך כדי, היא לוקחת אותם לטיולים בארץ ולמפגשים עם יהודים וערבים שוחרי שלום. באותה שבת מיוחדת, רותי הגיעה עם שלושת דייריה באותה תקופה, לביתי שבראש העין, יחד נסענו לכפר קאסם ויחד התארחנו במסעדה שפתח בן של חברה שלה מכפר קאסם. אכלנו ושוחחנו. בעיקר קרבנו לבבות. אני, שחיה פה 23 שנה בצמידות לכפר קאסם, קונה אצלם, נעזרת בשרותיהם תדיר, לא השכלתי להתקרב עד היום ולהכיר שם נשים כמוני, שיש להם ילדים כמו שלי והן חיות כאן, בדיוק כמוני. בזכות רותי, נפתחו לי פה השערים (הוירטואלים), להבין שגם אני יכולה לעשות, גם אני יכולה לקרב, גם אני יכולה לקדם את האג'נדה בה אני דוגלת: דו קיום, אהבה לבני אדם באשר הם, קבלה של האחר בעיקר כשהוא מאוד אחר, וחתירה מתמדת לשלום בין כולם.
תודה רותי.
חסד היא הספירה המזוהה עם אברהם אבינו, זו הספירה המביאה את הטוב האלוהי והשפע האינסופי אל תוך העולם, בלי כל חשבון ובלי כל צמצום. כך גם בנפש האדם, היא מסמלת את כוח האהבה והרצון להיטיב. הטבה שאין לה גבולות לא מבחינת האיכות ולא מבחינת הכמות ואינה מתחשבת כלל במקבל. [ויקיפדיה]
נעמה מגריל, ילידת 1965, בת קיבוץ חמדיה, יתומת מלחמת ששת הימים, אמא לשני ילדים בוגרים. בוגרת HIT במגמת עיצוב תעשייתי. כיום חיה ונושמת את ראש העין מהכיוון של הגבעות המזרחיות. מתפרנסת מענף הנדל"ן ועוסקת באמנות. (הלוואי שהיה אפשר להיפך). כתבה את הספר "קשר סבתא", המתאר ילדות בקיבוץ של פעם, התמודדות עם שכול ומחלה קשה, ומסיים עם אופטימיות והמון אהבה. זו בעצם דרך מומלצת לחיים.
F:Naama Magril