בדרך לבית של לייה נאור, בבוקר יום כיפור, ניסיתי לנסח לעצמי מה אני רוצה לשאול אותה.
אינני יודעת עליה הרבה. למען האמת, אני יודעת עליה מעט מאוד, על האישה שהשפיעה עלי השנה.
השפעה משמעותית שהתרחשה במסגרת זמן קצר: ארבעה ימים, שלושה לילות. מסע במצוקי דרגות באביב תשע"ו.
פחות עניינה אותי הביוגרפיה שלה... אבל מאוד רציתי להבין מאיפה התבונה? מאיפה הידע העמוק, העתיק?
מאיפה ההשראה וההרשאה??
מאיפה הכוחות???
אינני יודעת עליה הרבה. למען האמת, אני יודעת עליה מעט מאוד, על האישה שהשפיעה עלי השנה.
השפעה משמעותית שהתרחשה במסגרת זמן קצר: ארבעה ימים, שלושה לילות. מסע במצוקי דרגות באביב תשע"ו.
פחות עניינה אותי הביוגרפיה שלה... אבל מאוד רציתי להבין מאיפה התבונה? מאיפה הידע העמוק, העתיק?
מאיפה ההשראה וההרשאה??
מאיפה הכוחות???
לא הייתי צריכה לתכנן דבר! החומר, הוביל את הנפש והמילים זרמו.
בפיסת משי צבועה ומוחתמת עלים של פנינה דנן ארזתי שלוש מתנות קטנות, לשנה החדשה.
פקעות של רקפות, שקיק פרחי בר וכמיהה בעבודת יד של זהר יולס ועליה המילים הבאות:
לֹא רָצִיתִי,
לֹא רָצִיתִי לוֹמַר לָךְ דָּבָר.
אֲבָל בְּעֵינַיִךְ רָאִיתִי
שְׁנֵי עֵצִים קְטַנְטַנִּים,
שֶׁדַּעְתָּם נִטְרֶפֶת.
מֵרוּחַ,
מֵאֹשֶׁר,
מִפָּז. שְׁנֵי עֵצִים קְטַנְטַנִּים שֶׁל פָּז
מְפַזְּזִים בָּרוּחַ. לֹא רָצִיתִי לוֹמַר לָךְ דָּבָר.
[כתב: פרדריקו גרסיה לורקה, תרגם: רפאל אליעז]
לייה התרגשה נורא מהכמיה, ליטפה אותה, קראה בה ואמרה:
הסיפור שלי קשור לחיפוש האישי אחר כמיהה. גם כשהיא ניסתרת. כל אחד כמהה למשהו. הכמיהות שלנו מתחלפות, משתנות, מתפתחות. בילדותינו, לא לימדו אותנו לתת להן כבוד או מקום בחיינו.
כמיהה היא מושג שונה מתאווה ומתשוקה. האחרונות עוסקות יותר בחומר, כמיהה היא עניין של הרוח, הנפש, האהוב/ה הפנימי/ת שלנו. במפגש עם הטבע הכמיהה הזו מקבלת מקום ראשוני מכבד ומכיל. הכמיהה, כשמתגלה, היא כוח מניע, דלק לחיים.
בחוויה שלי אנשים שאין להם או לא חשפו את הכמיהה של הנשמה הם "חיים מתים". הם לא יודעים להגיד מה לא בסדר בחייהם. לעיתים קרובות יש להם הכל מבחינה חמרית, את כל מה ש"צריך"...אבל אין להם את הכוח המניע. זה מצב קיומי שכיח מאוד באורח החיים היום. בתקופות שבני האדם חיו בתנאי השרדות אי אפשר היה בלי, ולכן האנשים היו מאושרים יותר. היה כוח חיים. שום דבר לא היה ברור ולכן לא היו שעמום, שיגרה, חזרתיות יומיומית "נוחה". באנגלית קוראים לזה Go through the motions הכוונה לדברים שנעשים בלי שנייחס להם תשומת לב, בלי אהבה, בלי כמיהה.
החזרה לטבע לוקחת את האדם ל"בראשית" של החיים. חיבור למרחב שבין חושך ואור. אנו חווים את החושים חזק יותר.. מרגישים את פסיעות הרגליים שלנו, את הרוח, הרחות, הצלילים. זה ההבדל בין להיות מחובר, בין להרגיש חיות ובין ל"חיות" בעמימות ופאסיביות ממיתה. כך אדם מרגיש משמעותי לעולם. לצאת ממימד החיים הצר למימדים רחבים יותר.
לחנוך אנשים זה להסיר את המחסומים שהקימו מול המשימה שלהם בחיים. הרבה "עבודת בית" של האדם, לא שלי. אני לא נותנת מה שרוצים, אני מקשיבה לכמיהת הנשמה -גם כשהאדם לא שומע אותה בעצמו - ושולחת אותה/ו להיות משמעותיים. לאפשר לאנשים לחיות ולשרת את היחוד שלהם.
בעצם, אני יודעת לעשות לאחרים רק מה שעברתי בעצמי... עד גיל 11 חיינו בארה"ב. כשעלינו ארצה התחנכתי במאה שערים הייתי תלמידה בינונית, לא מוצלחת. אבל היה לי ברור שהמסלול שלי מוביל לצבא - ללמודי פסיכולוגיה - למגורים במדבר ולהדרכת טיולים. לא היה לי ידע באף אחד מהתחומים האלו. באתי ממדבר אינטלקטואלי. מכלום. אבל היה בתוכי מימד רחב ש"כל דבר אפשרי".
נק' הפתיחה שלי הייתה בדידות גדולה וחוסר שייכות. הכמיהה להיות שייכת לדבר גדול ממני הניע חוסר שקט, וזה - כבר אמרתי- הנעה לחיים. מגיעה למצפה רמון ומתחברת!
פתאום אני מבינה מה זה הדבר הזה שקוראים לו "אלוהים". משהו גדול ממני, אינסופי. הוא הכוח המניע שבו זמנית מקטין אותנו אבל גם הופך אותנו משמעותיים. אז עברתי לגור שם, להיות קרובה אליו, אל המדבר, אל הטבע. למדתי והדרכתי טיולים. אט אט התחומים התחברו.
חשבתי שהמצאתי את החיבור הזה בין הטבע לטיפול, שזה בא מתוכי. שמחתי על זה. עד שהתגלגל לידי הספר "אמנות הנשמה" של ביל פלוטקין. הבנתי שמצאתי מורה. כאמא גרושה לשני פעוטות נעניתי לכמיהה שקראה לי ונסעתי לארה"ב לפגוש אותו. זה היה "זה" מהרגע הראשון. המסעות שלי והלימוד העמיקו והפכתי "בת עולם", הצורך בהשתייכות מצא מקום.
עד היום אני מופתעת שאני באקדמיה -עובדת על מחקר בדרך לדוקטורט בנושא הטיפול בטבע - ואינני מפסיקה להסתכל מאחורי הכתף לבדוק האם באמת המבט, הדיבור, מופנים אלי. בטבע אני מטפלת. אנשים שונים, הרכבים שונים, תהליכים ארוכים או מסעות קצרים.
מאיפה הכוח בא?
מאהבה ואמונה שהכל בידי, כן לפעמים כשאין על מי להישען זאת מתנה.
העבודה באה מההבנה והרצון להנגיש לאנשים מימדים רחבים יותר ומחוברים יותר של חיים - מה שלא נראה לעין... כל מה שאנחנו חושבים שהולך לקרות לא יקרה, עד שנאפשר למה שאמור לקרות לקחת אותנו... עד שנשתחרר מהתיכנון, מהמוכר והידוע. עד שנתמסר וניפתח למיסתורין.
באמצעות הטבע, הכמיהה שלנו מקבלת מקום ראשוני, מכבד ומכיל, ואנו חדלים לחפש בחוץ את מה שנמצא בפנים. רק אז נוכל לממש את המסע האמיתי שלנו בחיים...
שם הספירה הוד הנו מלשון הודאה על האמת, אמירת תודה, ומשמעותה המילולית כמראה מרשים. ספירת "הוד" מקושרת לדמותו של אהרון. [ויקיפדיה]
למלה הוד בלשון הקודש יש כמה משמעויות אפשריות: הוד במובן של אור ויופי, כמו בפסוק "הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ" או "וַיִּתֵּן עָלָיו הוֹד מַלְכוּת" (על שלמה המלך); הוד מלשון תודה, להודות למישהו על הטובות שהוא עושה לי וכדומה; והוד מלשון הודאה באמת או הודאה באשמה, אני מודה שאתה צודק. [מתוך "גל עיני"]
עדית שגב
"בוגרת" מסע אחד של לייה. נמצאת בתהליך ברור וזיקוק מתמשכים ומרתקים.
חיה בהרמוניה עם הטבע בעיקר זה בבבית וסביבו, מטפחת איש, בחורה ומתבגרת אהובים, ומארחת כמה שיותר.
מודה כל יום על הבלוג הזה שקיבלתי ביום הולדתי ה-50.
בפיסת משי צבועה ומוחתמת עלים של פנינה דנן ארזתי שלוש מתנות קטנות, לשנה החדשה.
פקעות של רקפות, שקיק פרחי בר וכמיהה בעבודת יד של זהר יולס ועליה המילים הבאות:
לֹא רָצִיתִי,
לֹא רָצִיתִי לוֹמַר לָךְ דָּבָר.
אֲבָל בְּעֵינַיִךְ רָאִיתִי
שְׁנֵי עֵצִים קְטַנְטַנִּים,
שֶׁדַּעְתָּם נִטְרֶפֶת.
מֵרוּחַ,
מֵאֹשֶׁר,
מִפָּז. שְׁנֵי עֵצִים קְטַנְטַנִּים שֶׁל פָּז
מְפַזְּזִים בָּרוּחַ. לֹא רָצִיתִי לוֹמַר לָךְ דָּבָר.
[כתב: פרדריקו גרסיה לורקה, תרגם: רפאל אליעז]
לייה התרגשה נורא מהכמיה, ליטפה אותה, קראה בה ואמרה:
הסיפור שלי קשור לחיפוש האישי אחר כמיהה. גם כשהיא ניסתרת. כל אחד כמהה למשהו. הכמיהות שלנו מתחלפות, משתנות, מתפתחות. בילדותינו, לא לימדו אותנו לתת להן כבוד או מקום בחיינו.
כמיהה היא מושג שונה מתאווה ומתשוקה. האחרונות עוסקות יותר בחומר, כמיהה היא עניין של הרוח, הנפש, האהוב/ה הפנימי/ת שלנו. במפגש עם הטבע הכמיהה הזו מקבלת מקום ראשוני מכבד ומכיל. הכמיהה, כשמתגלה, היא כוח מניע, דלק לחיים.
בחוויה שלי אנשים שאין להם או לא חשפו את הכמיהה של הנשמה הם "חיים מתים". הם לא יודעים להגיד מה לא בסדר בחייהם. לעיתים קרובות יש להם הכל מבחינה חמרית, את כל מה ש"צריך"...אבל אין להם את הכוח המניע. זה מצב קיומי שכיח מאוד באורח החיים היום. בתקופות שבני האדם חיו בתנאי השרדות אי אפשר היה בלי, ולכן האנשים היו מאושרים יותר. היה כוח חיים. שום דבר לא היה ברור ולכן לא היו שעמום, שיגרה, חזרתיות יומיומית "נוחה". באנגלית קוראים לזה Go through the motions הכוונה לדברים שנעשים בלי שנייחס להם תשומת לב, בלי אהבה, בלי כמיהה.
החזרה לטבע לוקחת את האדם ל"בראשית" של החיים. חיבור למרחב שבין חושך ואור. אנו חווים את החושים חזק יותר.. מרגישים את פסיעות הרגליים שלנו, את הרוח, הרחות, הצלילים. זה ההבדל בין להיות מחובר, בין להרגיש חיות ובין ל"חיות" בעמימות ופאסיביות ממיתה. כך אדם מרגיש משמעותי לעולם. לצאת ממימד החיים הצר למימדים רחבים יותר.
לחנוך אנשים זה להסיר את המחסומים שהקימו מול המשימה שלהם בחיים. הרבה "עבודת בית" של האדם, לא שלי. אני לא נותנת מה שרוצים, אני מקשיבה לכמיהת הנשמה -גם כשהאדם לא שומע אותה בעצמו - ושולחת אותה/ו להיות משמעותיים. לאפשר לאנשים לחיות ולשרת את היחוד שלהם.
בעצם, אני יודעת לעשות לאחרים רק מה שעברתי בעצמי... עד גיל 11 חיינו בארה"ב. כשעלינו ארצה התחנכתי במאה שערים הייתי תלמידה בינונית, לא מוצלחת. אבל היה לי ברור שהמסלול שלי מוביל לצבא - ללמודי פסיכולוגיה - למגורים במדבר ולהדרכת טיולים. לא היה לי ידע באף אחד מהתחומים האלו. באתי ממדבר אינטלקטואלי. מכלום. אבל היה בתוכי מימד רחב ש"כל דבר אפשרי".
נק' הפתיחה שלי הייתה בדידות גדולה וחוסר שייכות. הכמיהה להיות שייכת לדבר גדול ממני הניע חוסר שקט, וזה - כבר אמרתי- הנעה לחיים. מגיעה למצפה רמון ומתחברת!
פתאום אני מבינה מה זה הדבר הזה שקוראים לו "אלוהים". משהו גדול ממני, אינסופי. הוא הכוח המניע שבו זמנית מקטין אותנו אבל גם הופך אותנו משמעותיים. אז עברתי לגור שם, להיות קרובה אליו, אל המדבר, אל הטבע. למדתי והדרכתי טיולים. אט אט התחומים התחברו.
חשבתי שהמצאתי את החיבור הזה בין הטבע לטיפול, שזה בא מתוכי. שמחתי על זה. עד שהתגלגל לידי הספר "אמנות הנשמה" של ביל פלוטקין. הבנתי שמצאתי מורה. כאמא גרושה לשני פעוטות נעניתי לכמיהה שקראה לי ונסעתי לארה"ב לפגוש אותו. זה היה "זה" מהרגע הראשון. המסעות שלי והלימוד העמיקו והפכתי "בת עולם", הצורך בהשתייכות מצא מקום.
עד היום אני מופתעת שאני באקדמיה -עובדת על מחקר בדרך לדוקטורט בנושא הטיפול בטבע - ואינני מפסיקה להסתכל מאחורי הכתף לבדוק האם באמת המבט, הדיבור, מופנים אלי. בטבע אני מטפלת. אנשים שונים, הרכבים שונים, תהליכים ארוכים או מסעות קצרים.
מאיפה הכוח בא?
מאהבה ואמונה שהכל בידי, כן לפעמים כשאין על מי להישען זאת מתנה.
העבודה באה מההבנה והרצון להנגיש לאנשים מימדים רחבים יותר ומחוברים יותר של חיים - מה שלא נראה לעין... כל מה שאנחנו חושבים שהולך לקרות לא יקרה, עד שנאפשר למה שאמור לקרות לקחת אותנו... עד שנשתחרר מהתיכנון, מהמוכר והידוע. עד שנתמסר וניפתח למיסתורין.
באמצעות הטבע, הכמיהה שלנו מקבלת מקום ראשוני, מכבד ומכיל, ואנו חדלים לחפש בחוץ את מה שנמצא בפנים. רק אז נוכל לממש את המסע האמיתי שלנו בחיים...
שם הספירה הוד הנו מלשון הודאה על האמת, אמירת תודה, ומשמעותה המילולית כמראה מרשים. ספירת "הוד" מקושרת לדמותו של אהרון. [ויקיפדיה]
למלה הוד בלשון הקודש יש כמה משמעויות אפשריות: הוד במובן של אור ויופי, כמו בפסוק "הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ" או "וַיִּתֵּן עָלָיו הוֹד מַלְכוּת" (על שלמה המלך); הוד מלשון תודה, להודות למישהו על הטובות שהוא עושה לי וכדומה; והוד מלשון הודאה באמת או הודאה באשמה, אני מודה שאתה צודק. [מתוך "גל עיני"]
עדית שגב
"בוגרת" מסע אחד של לייה. נמצאת בתהליך ברור וזיקוק מתמשכים ומרתקים.
חיה בהרמוניה עם הטבע בעיקר זה בבבית וסביבו, מטפחת איש, בחורה ומתבגרת אהובים, ומארחת כמה שיותר.
מודה כל יום על הבלוג הזה שקיבלתי ביום הולדתי ה-50.