פורטרט עצמי מחפצי יומיום למרות שנדמה לנו ולהן שעם כל צילומי הסלפי שמציפים את הרשתות אנחנו מתועדות לחלוטין, האמת היא שהאדם שאנו רואות פחות מכל בחיי היומיום היא כמובן את עצמינו. הסלפי הוא תמיד [!!!] מסכה כזו או אחרת. את פנינו החפות ממסכות - שכל מי שסביבנו רואה כל הזמן -  ניפגוש רק בבוקר עם ציחצוח השניים, בערב לפני השינה ולפעמים במעלית או חלון ראוה מזדמן. יש משהו מאתגר בחוויה נוסח #חנוךפיביין בה אנו מוזמנות ליצור את פנינו על רקע חלק, מחפצים המסמלים אותנו בצורה או מהות. ליצר דיוקן עצמי המייחד אותי, רק אותי.

מאחורי המסך - הגירה והשתייכות ההורים שלי היו מהגרים. שניהם הגיע לקיבוץ חניתה בתחילת שנות השישים כחלק מפעילות תנועת דרור הבונים לישוב הארץ. אבי הגיע לארץ מאלג'יריה ואימי מצרפת. בתוך השיח האינטנסיבי על המהגרים החדשים הבונים חייהם בברלין אני לא יכולה שלא לחשוב על הכוחות שהביאו את שניהם הנה, לארץ ישראל, ועל התעוזה שנדרשה מהם לבנות בית ומשפחה בלי גב כלכלי, בלי הבנה מוקדמת של התרבות והשטח, בלי כלים שיש באופן טבעי למי שגדל במקום.