מול 60 אישה ואיש - אמא אחת, בני משפחה אהובים, חברות וחברים וגם בת אחת, 3 בנים, 3 נכדות ונכד [!!!] החליפו השניים מילות אהבה ומחויבות, ענדו טבעות והבטיחו להיות שם, לתמיד.

"זה חלום שכבר לא העזנו לחלום" הם אמרו בשיחה המקדימה, וכמה כוח יש בחלומות כאלו... כמה כוח יש לאהבה, לזוגיות, למשפחתיות יציבה וחמה בזמנים בהם הקור, האבדן והפחד מחלחלים מכל סדק אפשרי. כמה תקווה.

"למה? למה להם? מי צריך חופה בשלב כזה בחיים?" נשאלתי על ידי כמעט כל מי ששמע על החתונה המתהווה ואני חייכתי לעצמי,  לא עניתי, והשארתי את השאלה תלויה לה באוויר, על חוט דקיק, נעה ונדה ברוח החורפית.אם יש משהו אחד מעצים וגדול שקבלתי מהזוג, זו התזכורת על הזכות המולדת, העוצמתית, החשובה, לבחור איך אני, הם או אנחנו רוצים לחיות את חיינו!

הסיבות שלהם להינשא, הם שלהם.
ליבת העניין בעיני, הוא חופש הבחירה לשמוח ולחיות, ולהתוות אופק של אהבה עכשיו, דווקא עכשיו.
"עכשיו התור לאהבה" שר אריק איינשטין את מילותיו ולחנו של עוזי חיטמן כשהם פסעו, יד ביד, אל החופה.

"אחרי שסיימנו את מה שהתחלנו
עכשיו התור לאהבה
אחרי שקיימנו את מה שהבטחנו
עכשיו התור לאהבה
אז בואי כי יש לנו עוד זמן
בואי ונמשיך מכאן
מהמקום שבו עצרנו
כי למה בעצם נוצרנו אדם וחווה
עכשיו התור לאהבה
אחרי שעשינו את מה שחלמנו
עכשיו התור לאהבה
אחרי שניסינו והחכמנו
עכשיו התור לאהבה
אז בואי כי יש לנו עוד זמן
בואי ונמשיך מכאן
מהמקום שבו עצרנו
כי למה בעצם נוצרנו אדם וחווה
עכשיו התור לאהבה..."
**********
12/2023
צילום אחשלי, אלון תלמי


**********
זה מה שעשיתי בחתונות עד עכשיו