לקראת שבועות יצא גליון עיתון המועצה החגיגי [גרפיקה משובחת, עימוד מוצלח, נושאים מעניינים ונייר ממוחזר איכותי] העונה לשם "היצירתי" בעמק יזרעאל ובו כתבות על רבות מנשות העמק וכמה גברים גם. ככה זה כאשר רוחות חדשות ומבורכות נושבות במחלקת הדוברות של המועצה שלנו. אחד הנושאים בו עסק הגליון היה יזרעאל בתפוצות וכך זומנו עדי אלעזר ואנוכי להתראיין אצל העיתונאי יצהר ורדי. הלז הצליח לתמצט מפגש בן שלוש שעות לכתבה קצרה, מפרגנת ומדוייקת על מסעינו המשותף לאתיופיה. מצרפת לטובת מי שלא ראה...בתודה לרחלי אבידוב וליצהר ורדי על ההזדמנות לשוב ולספר את הסיפור. 

בנוסף, מצאתי עצמי לא מזמן במועדון הותיקים של מושב מרחביה לוקחת את החברים למסע מצולם בחוויותי משם. מצאתי שיש בשיחזור הסיפור ושיתופו  עם קהל המאזינים, כוח מפרה ומרומם המתחבר ישירות לרוצי העז להעלות מודעות לסיפור קהילת יוצאי אתיופיה בארץ. אשמח ללעשות זאת שוב במסגרות נוספות, ואולי אצליח לצרף גם את עדי.

מחר, יום ירושלים הוא גם יום הזכרון לאלפים מיהדות אתיופיה שמצאו את מותם בסודן, בדרך לארץ המובטחת. מספרם של הנספים מוערך בכ-4,000 ויש לשער שרובם היו תינוקות, ילדים ואנשים חולים או מבוגרים שלא עמדו בקשיי הדרך הרבים אבל לא רק שכן בנוסף למדבר ולחום הנורא ההולכים פגשו בדרכם גם חיות טרף ואנשים כחיות ליסטים ורוצחים. 
מי הם מספרי סיפורה של קהילת ביתא ישראל? אילו קולות אנחנו מכירים??

את אתיופיה הכרנו ביום הראשון שלנו בעיר כשבאה לאסוף בקבוקי שמפו ששלח לה דרכנו אחיה למחצה ושבתה את ליבנו. הסיפור שלה מתחבר ישירות לנשות הגבורה שלי. אתיופיה נולדה בדרום גונדר.  בגיל 16 סיימה ט' גיל מקובל לסיום לימודים. את בעלה, שהיה יתום מהורים, הכירה כשגרה עם אחותה וגיסה לאחר מות אביהן, מהרגע הראשון ניצתה בינהם אהבה. המשפחה כעסה מאוד. לא מקובל לבחור לבד.