אמנון חביב היה בן-דודה של אבי. אימו טטה [דודה] פורטונה הייתה האחות הגדולה של סבתי ממה [סבתא] קלריס. בשבילי הוא היה דוד ככל הדודים, ובעצם, הרבה יותר מכך. הוא נפטר בן 79 לאחר שנים רבות של כשל-כלייתי והדרדרות כללית עד קריסת הגוף. לקראת הלויה בחניתה, הקיבוץ בו חי מיום עלייתו ארצה, כתבתי דברים. דבריי, המצורפים בהמשך, נשארו על הנייר שכן בקשתו האחרונה הייתה שלא יאמרו הספדים אל מול קברו.

רוצה להתחיל את הסיפור הזה מהסוף דווקא. אחרי שבוע בצרפת, בקיץ הכי חם עד כה [42 מעלות] חזרתי מאוששת, מאושרת ומלאת מחשבות על התפקיד המרכזי שתופסים בני הדודים שלי הצרפתיים ובני/בנות זוגם בחיי. איך זה קורה? שאלתי את עצמי... מה הופך קשרים ממרחקים לאחר שנים של ריחוק לחברויות עמוקות ומלאות משמעות? איך מפגש שנתי - במקרה הטוב - צולל ללא מעצורים לשיחות עומק כנות וחושפניות על זוגיות, ילדים והורים, על פוליטיקה, חברה והכנסה, על דיכאונות ועל אושר - ואיך הקשרים האלו מייצרים אצלי תחושת ביטחון, תובנות משמעותיות ורוגע?

בתחילת יוני בצעד אמיץ וחכם של בני שמונים, עזבו הורי, שוש והלל תלמי, את מושב בלפוריה ועברו לדיור מוגן. אלו מילות הפרידה שהקראתי באירוע הפרידה במועדון הישוב שהמה מחברי הישוב ובני המשפחה שלנו -

" איש ואישה, ללא הורים בסביבה, ללא משפחה, ללא תמיכה כלכלית.
האיש מאלג'ריה, האישה מצרפת, "עושים עליה" כל אחד בנפרד.